נתן כספי שהוציא לאור ספר על הגיל השלישי בשם "שבעים, שמונים, תשעים", עקב אחר חייהם של יותר מ-30 נשים וגברים בגילים שבעים עד יותר מתשעים שפורחים בערוב ימיהם. המסקנה שלו: גיל הוא רק מספר, לעולם לא מאוחר ליצור ולהגשים חלומות
מאת זהר נוי
אם אתם בפנסיה ויושבים כל היום על הכורסא באפס מעשה, מחכים שהנכדים יתקשרו או שיקרה משהו מעניין בחדשות – כדאי שתכבו את הטלוויזיה ותצאו מהבית להגשים חלומות. זאת המסקנה שנובעת מהספר של נתן כספי – "שבעים, שמונים, תשעים" (הוצאת ספרי ניב) שעקב לאורך שלוש שנים אחר חייהם של יותר משלושים גברים ונשים בני שבעים עד תשעים פלוס מכל קבוצות האוכלוסייה בארץ. לכולם חיים פעילים ויצירתיים, גם בגיל המבוגר. לכולם עיסוקים משמעותיים שממלאים חלק ניכר משעות הפנאי שלהם. עיסוקים אלה מאפשרים להם להעביר את זמנם הפנוי בדרך מרתקת והופכים את חייהם בגילם המתקדם לחיים משמעותיים ולזיקנה מיטבית. סיפורים אלה – לצד צילומים מרהיבים של גיבורי הספר – יכולים לעודד אנשים רבים לפעילות ולמעורבות. זהו ספר שמשלב צילומי פורטרט אמנותיים וסיפורים אישיים בעלי מסר חברתי חשוב ביותר.
איך עלה הרעיון של הספר?
"אני כיום בן 79, מספר שלא נתפס בעיניי. כדי להבין יותר טוב את משמעות הגיל שלי החלטתי לפני כמה שנים לצלם אנשים שהם בני יותר מ-70 שנה. חלקם אפילו בני 90 ומעלה. בזמן הצילום התחלתי לשוחח איתם ולהכיר אותם לעומק. חלק נשואים, חלק אלמנים, אפילו עריריים. הם סיפרו לי על מחלות, על בני זוג דמנטיים, על בדידות, אבל גם על נכדים, טיולים בחו"ל, מסעדות טובות ובתי קפה. מכאן נולד הספר – מתוך הרצון להראות שזיקנה היא כמו קופסה שאתה ממלא את התוכן שבה. יש כאלה שממלאים אותה בעיסוקים שחשובים להם ובהגשמת חלומות, ויש כאלה שממלאים אותה בתרופות ובבדידות. אני מכיר כאלה שביציאה לפנסיה לא עשו כלום. חלקם שקעו לתוך עצמם, מי לאט יותר ומי במהירות רבה. אנשים אלה הידרדרו הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. בספר שלי בחרתי להתמקד באנשים שעושים משהו משמעותי בחייהם אחרי גיל הפרישה מהעבודה".
כאלה שבוחרים בחיים
"נכון מאוד. כל גיבורי הספר שלי הם אנשים שיש להם עיסוקים משמעותיים שממלאים חלק ניכר משעות הפנאי שלהם. עיסוקים אלה מאפשרים לאנשים אלה להעביר את זמנם הפנוי בדרך מרתקת, והופכים את חייהם בגילם המתקדם לחיים משמעותיים".
נתן צילם את "גיבורי" הספר ואת הראיונות והכתיבה ביצעו חבריו העיתונאים אתי ואוריאל ישיב – גמלאים פעילים בעצמם. את הגרפיקה המיוחדת ואת העיצוב לספר עיצב המעצב הגרפי המוכשר שמוליק כהן (נטו).
את הספר צילם נתן רובו ככולו בתקופת הקורונה, דבר שגרם לעיכוב קל בהוצאתו לאור כי הרי הוא עוסק באנשים מבוגרים שהיו "אוכלוסיית הסיכון" בזמן הקורונה. בספר נשים וגברים מאילת בדרום ועד כפר גלעדי בצפון, יהודים, ערבים מוסלמים, נוצרים ודרוזים.
לפי איזה קריטריון בחרת את הגיבורים של הספר?
"היה לי ברור שהספר יכלול נשים וגברים במספר שווה, אנשים מכל רחבי הארץ וממגזרים שונים. עם חלקם הקטן הייתה לי היכרות מוקדמת. את רובם מצאתי בעזרת תחקיר שערכתי. יש בספר שני סוגים של אנשים: כאלה שהמשיכו בעיסוקם הקודם, כמו קרול הספלד שהוא בן 93, מנהל עבודה באתרי בניה רחבי ידיים עד היום, מרים זוהר בת ה-91, שחקנית עסוקה מאוד ופרופ' צבי בנטואיץ', הרופא המבוגר ביותר בארץ שעדיין מטפל בחולים. רוב גיבורי הספר החליפו את העיסוק שלהם ופנו לכיוונים חדשים לחלוטין".
בספר יש גם שני שותפים מעניינים: מאיר עקל וזאב צינמון. מאיר היה מורה לנהיגה וזאב היה אב בית בפקולטה לחקלאות ברחובות. הם נפגשו באמצע החיים וגילו ששניהם חובבי יין. מהפגישה הזאת נולד בשנת 1997 יקב נטוף בכפר טרומן.
אישה נוספת מעניינת בספר היא לינה צ'פלין (87), הבמאית הוותיקה ביותר בארץ. היא ביימה עד היום 50 סרטים עלילתיים וסרטים דוקומנטריים והיא לא מפסיקה ליצור. גם בימים אלה היא מביימת סרט חדש לערוץ יס דוקו.
מכל הסיפורים הנפלאים שעולים בספר, על אנשים שבחרו להמשיך להיות פעילים גם אחרי גיל הפרישה נובעת למעשה השאלה מדוע בני אדם צריכים לפרוש לפנסיה בגיל מסוים – 65, אקסיומה שנקבעה בשנת 1889 על ידי וילהלם הראשון, קיסר גרמניה ובעידודו של הקנצלר ביסמרק.
"הסיבה שביסמרק קבע את גיל 65 כגיל פרישה לפנסיה היא שבאותה תקופה הרבה מאוד אנשים לא הגיעו לגיל הזה", אומר נתן. "מאז עלתה תוחלת החיים משמעותית ואנחנו רואים אנשים בני 80 ו-90 שחיים ופעילים. כך נוצרה בעצם תקופת חיים חדשה, תקופה ארוכה מאוד שבה אדם פרש מהעבודה, אבל הוא בשיא היכולת לנצל את הכישורים שרכש בכל מהלך חייו. אם הוא יודע לנצל את כישוריו בצורה נכונה הוא יכול להגיע לתוצאות מיטביות".
נתן כספי התחיל לצלם רק לפני כ-10 שנים. במשך 30 שנה הוא עבד ברשות השידור כמפיק וכבמאי. הוא יצר והפיק תוכניות דוקומנטריות חדשניות. בשנת 2000 התמנה למנהל המחלקה הדוקומנטרית בערוץ, המחלקה הגדולה ביותר בחטיבת התוכניות של הערוץ. בגיל 59 פרש מרשות השידור שנסגרה בינתיים.
עם פרישתו החל לעבוד בחברת הפקה גדולה בקנדה. לאחר מכן היה מעורב בהפקות שונות בארץ. בין השאר, יזם והיה אחד המפיקים של הסרט "פעם הייתי", שביים אבי נשר, על פי ספרו של אמיר גוטפרוינד ז"ל "בשבילה גיבורים עפים". את הרעיון לכתיבת הספר קיבל אמיר מנתן כספי.
במשך כ-15 שנה לימד נתן לימודי טלוויזיה בבתי הספר לתקשורת של המכללה למינהל והאוניברסיטה הפתוחה, וכן בבית הספר "כותרת". "באוניברסיטה הפתוחה נחשפתי לראשונה לתחום צילום סטילס ושם למדתי את קורס הצילום הראשון", הוא מספר. "עם הזמן למדתי בקורסים נוספים לצילום. החשוב והמרכזי שבהם – מאסטר קלאס".
מי קהל היעד של הספר?
"קהל היעד של הספר כפול. אנשים שעומדים לפרוש מעבודתם או שיצאו לפנסיה לפני זמן קצר ועדיין מתלבטים מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שייווצר להם. הקהל השני הוא בנים ובנות של אנשים שיוצאים לפנסיה. זה ספר מתנה נפלא בשבילם שמעביר את המסר הכי חשוב: אל תשבו בבית. תמצאו לכם עיסוק משמעותי. זה לא פשוט ולא כל האנשים יודעים לכוון את עצמם למצב בו יש משהו משמעותי שממלא את חייהם. הנשים והגברים בספר יכולים לתת השראה למי שמתלבט בעניין זה".
גם מי שאין לו כלים ולא למד יכול לעשות זאת?
"כן, בהחלט. יש בספר דוגמאות לכל מיני אנשים שניתן היה בטעות לחשוב שכאשר יגיעו לגיל מבוגר לא יידעו מה לעשות עם עצמם. עובדה שהם מצאו. אתה צריך להבין את הנחיצות של עיסוק משמעותי כדי למצוא אותו. זה לא קשור להשכלה. נכדים זה דבר נהדר, גם לשבת בפרלמנט זקנים שנפגש פעם בשבוע ומקשקש על כל נושא שבעולם זה בסדר, אבל מה זה נותן לך בחיים? אני בעצמי הולך להרצאות ושומע נושאים שמעניינים אותי, אבל זה לא הדבר העיקרי בחיי. הדבר העיקרי הוא העיסוק שממלא את חיי – הצילום והיצירה. אני מאחל לכל אדם שמגיע לגיל פנסיה למצוא את העיסוק שימלא את חייו ויקבל ממנו את ההנאה והאושר הכי גדולים שהוא יכול להפיק. אם יש אדם אחד שיקרא את הספר שלי ויקום מהכורסא כדי למצוא לעצמו עיסוק כזה – אני הצלחתי במשימה שלי".
ועכשיו, אחרי שסיימת את הספר, אתה מתכוון לצאת לפנסיה?
"ממש לא. התחלתי כבר בפרויקט צילום חדש. אני עדיין לא יכול לפרט בדיוק מהו, רק אגיד שגם בו אני מצלם אנשים מבוגרים, אבל בדרך אחרת מהצילומים בספר "שבעים, שמונים, תשעים".
