גדעון רייכר

 הוא בכלל לא ידע שהוא יועץ נישואין גדעון רייכר, רומנטיקן מבוזבז

נתחיל מהסוף
כשהריאיון מסתיים, ניגש רייכר למדרגות ועולה לקומה השנייה. "בואו, אני מזמין אתכם למעלה". על הקיר פוגשים את תמונות הילדים והנכדים. "זאת הבת וזה בעלה, זה הבן וזאת אשתו , כאן כל משפחתנו" – אומר רייכר בגאווה.
ורק נילי, אשתו מזה 46 שנה, קוראת לעברו ומקפידה על הדיוק בעובדות, "התמונות לא מעודכנות".
"שימו לב", הוא פונה בטון אבהי. "זה חדר העבודה שלי, חדר שינה, זה אמבטיה, נכון ?"
בלעתי רוק ממבוכה. למה בן אדם שהכרתי לפני שעה, מכניס אותי לחדר המיטות שלו ?
"עכשיו בואו איתי", אנחנו מתקדמים כמה צעדים,  "אשתי, נילי", הוא אומר בחיוך ממזרי.
"בבקשה , זה חדר שינה, שם יש אמבטיה ופה יש חדר עבודה שלה".
אני לא מספיק לעכל את החוויה  והוא אומר: "זאת הנוסחה לחיים מושלמים. לא כל הזמן, ישנים ביחד הכל ביחד. מרחב, מרחב, חופש, אוויר".
כך קרה שנכנסתי לביתו של גדעון רייכר כדי לפגוש איש תקשורת ויצאתי מהבית עם תובנות של יועץ נישואין.
**
נראה שרייכר עשה ועושה כל מה שהוא רוצה בחייו. אנחנו יושבים בסלון ביתו שבשכונת נווה רום ברמת השרון, הוא רגיש מאוד למילים. כשנזרקת לחלל החדר המילה "אל תדאג", הוא מתעורר כמי שהכיש אותו נחש. "מהמילה הזו 'אל תדאג', בניתי את הבית הזה. יש לי עוד דירה במרינה רק מהמילה 'רייכר, אל תדאג'. אז אני נתקף בדאגה עמוקה. אין דבר כזה, אני כל חיי דואג ובד"כ צודק".
אחרי עשרות שנות עבודה בתקשורת הוא עדין כותב, משדר ברדיו ובטלוויזיה, ומרצה.
בכניסה לחדר העבודה מוצגים תמונות וקטעי ביקורת שהתפרסמו עליו.
מה מכל אמצעי המדיה הללו מרתק אותך יותר ?
"אני מאוהב ברדיו, כי שם יש לי את היכולת לכל הכישורים שהבורא העניק לי,  מבלי המגבלות של הטלוויזיה שמאוד מציקות לי. הרדיו נותן לי את האפשרות לבטא את יכולותיי המילוליים. רדיו זה נטו".
רייכר נולד בחיפה לפני 76 שנים, בן יחידי. מגיל ארבע עד שמונה גדל במוסד בירושלים לשם העבירו אותו הוריו בשל מחלת האסטמה שהייתה לו. כשחזר לחיפה מצא שאמו חולה  "בקיצור, גדלתי לבד".
בגלל שהיה רזה, קטן וחלוש "יש לי עוד כמה צרות, אשתי אומרת שאני נס", הוא נאלץ לשרוד וכדי לא לחטוף מהילדים, אימץ תחליף שאפשר לו להשתמש בו מול החולשה הפיזית – הוא אימץ את הביטחון העצמי בדיבור.

מתעלס עם השפה

הצורה שבה הוא משתמש בביטויים בכתיבה ובדיבור, נותנים את הרושם כאילו שהוא מתעלס עם השפה.
"אני אגיד לך מדוע",  הוא מסביר, "לא הלכתי לבי"ס שנים בגלל האסטמה, כל מה שעשיתי קראתי ספרים כאחוז  דיבוק. הייתי הולך לספרייה שואל ספר, קורא אותו, עומד שוב בתור וחוזר".
בגיל מבוגר יותר השתמש במיומנויות השפה שלו למטרות פתוח תמימות. "הייתי כותב לחברותי מכתבים", הוא נזכר בערגה, "גם לחברתי שהתחתנה איתי. עד שלושה ארבעה, עמודים".
מה היית אומר לאבא שקורא את המגזין הזה ורואה את הילד שלו הקטן, הרזה והחנון. מה אתה ממליץ לו לעשות ?
"אין לי עצות כיצד לטפל בילד", מסביר רייכר, "הייתי ילד פרא. הדבר היחיד שהיה  לי זה השפה שבעקבותיה הגענו עד הלום"
"זה לא בגלל הורי. לא משנה איך מטפלים בך, איך מטפחים אותך, לדעתי זה צומח מעצמו.
היתרון היחיד שעזר לי להתגבר על מכשולים זה שאמי, פולנייה מהדור הישן, ראתה בי את מרכז היקום".
הוא פונה לנילי, אשתו ושואל: 'באתי מבית ספר עם תשעה בלתי מספיקים, מה אמרה אמי ?'
נילי רייכר:  "אימא שלך אמרה שהם (המורים י.פ) אידיוטים ואתה גאון".
"מעולם לא מתחו עלי ביקורת, הייתי בעיני אמי ממש נזר הבריאה".
וכך התנהגת גם עם הילדים שלך ?
"את ילדי טיפחתי ועודדתי וכשהם באו עם ציונים, מעולם לא נזפתי כהוא זה על הישגים בינוניים בלימודים."
"נכון", הוא אומר, "הייתי מעיר לילדים אבל לא בתחום של הישגים כמו לימודים למשל. יש המון הורים שאומרים לילדים שלהם 'תצטיין, תצטיין. למה קיבלת רק 8 למה לא 10' ואותי זה בכלל לא עניין". כיום הוא מאוד מרוצה מהתוצאות, "כל ילדי אקדמאים מצליחים בתחומם" .
"אני למשל בגרות עשיתי אקסטרנית, מהתיכון נשרתי כבר בשישית (כיתה י' י.פ) על מנת להיות בקיבוץ  כדי לחרוש את אדמת המולדת".

דיבור מקצועי בעבודה

רייכר עוסק רבות בממשק שבין הלקוח לבעל עסק.
"הייתי עיתונאי בידיעות אחרונות", מספר רייכר "ופגשתי את דניאל פאר שהציע לי לבוא ולהצטרף לתכנית כלבוטק". כדי להסביר מיהו דניאל פאר- איש טלוויזיה וכיום גמלאי רשות השידור, מודיע רייכר על "הפסקה קלה".
הוא ניגש אל הטלוויזיה וכעבור כמה שניות אנחנו במנהרת זמן שמוליכה אותנו אל שנת 1981 לאפיזודות שרייכר דיבר עליהן בתכנית כולבוטק, בשפתו הציורית והמיוחדת.
"קיבלתי תלונה", נזכר רייכר כשהוא מתרווח בכורסה בסלון ביתו, "ואז היה מגיע נציג מהחברה להגן על כבודו המחולל". מבנה התכנית השתנה ורייכר קיבל פינה משלו בה הוא מספר סיפור, ומביא את תגובת המוסד שנגדו נתקבלה התלונה.
"הייתי צריך לדבר דקה וחצי. ואז למדתי לדבר מהר ולהעיף ניירות באולפן".
מהסיפורים הללו למד רייכר את החוליים של הצרכן הישראלי.
"כשאדם מתלונן", אומר רייכר, "במקום ליפול על צווארו, לבקש את סליחתו ובשורה ראשונה – אם אתה עונה בכתב,  להגיד לו: 'בדקנו את תלונתך, ואנו חשים אהדה ומבקשים את סליחתך , יחד עם זאת' ואז תכניס לו באבי אביו.  כל התורה שלי, גורסת שאמנות הדיבור והשכנוע היא לא לסתור ולהתקוטט".
"ברוב המקרים התגובות הן גסות, פרועות. 'הגברת מוכרת היטב בחברתנו' – זאת אומרת בכל הסניפים  יש תמונה שלה. "להפך", מרים רייכר את קולו ומסביר כיצד לטפל בתלונה: "תגיד לה 'גבירתי, אני חש אהדה, מבין את צערך, יחד עם זאת מדיניותנו היא וכו' וכו'.  זוהי כל התורה על רגל אחת: לחבק את הלקוח הכועס, זה כל מה שצריך; אהדה. להבין, ללמוד לספוג.
זה כל כך פשוט, מדוע קשה ליישם את הדברים הללו ?
"כל אחד מביא מהבית את התרבות האישית שלו, את מצב רוחו ואת הדרך שבה הוא מדבר אל אשתו וילדיו. הם לא מבינים שבעבודה יש דיבור מקצועי. אתה בתיאטרון .אתה בא  לעבודה יש קליינטים ברגע זה, אתה לא עצמך ".
"בעלי עסקים ובעיקר נותני שירות, עונים לטלפון ואומרים 'כן' שממנו מובן שהדובר עייף ומוטרד, ואתה- הלקוח, אתה בכלל מפריע לו. "מה רע בלהגיד 'ש-לום' עם שמחה קלה בלב", מדגים רייכר את מה שהפך כבר לסימן ההיכר שלו.

אני אלוף הארץ בקוצר רוח.

כשמקשיבים לך, הרושם הוא שאתה אדם קצר רוח ומצד שני אתה מאזין בקשב רב לזולת, ומגלה סבלנות. איך אתה מגשר על הדברים ?
רייכר מחייך, "אני אלוף הארץ בקוצר רוח, אני עובר למצב רוח מקצועי. בחיים הפרטיים אני אדם בלתי נסבל בעליל, קצר רוח בצורה שלא תאומן בכלל. אבל ברגע שאני מול מצלמה, מול מרואיין או מה, אני עובר תדר. זה מקצוע".
הערוץ הראשון בו הגיש פינת הצרכנות, היה הערוץ היחיד בזמנו ודמותו הייתה מוכרת מאוד.
"הייתה תקופה שניגשו אלי בכל מקום. הייתי יושב על ספסל בשפת הים אל מול השקיעה . היה מישהו מתקרב אלי 'מר רייכר, אני יכול להפריע לך ?'
"אני אומר לו – 'לא ! ממש לא'. "איזה מין בן אדם זה" מעוות רייכר את פרצופו  כדי להדגים את התגובה שהוא מקבל באותו הרגע מעובר האורח. "בהתחלה פונים אלי כאל מושיע".

אני רוצה שאדע שמזהים אותי, אבל שלא ייטפלו אלי

רייכר מציין את אחת התגובות האופייניות – "אתה יוצא לרחוב ואז אומרים לך 'אתה נראה הרבה יותר טוב בחיים מאשר בטלוויזיה'.
איך היית רוצה שהסביבה תתנהג אליך כשרואים אותך, ואולי השאלה הזו טובה גם לכל דמות ידועה ומפורסמת בארץ?
"אני רוצה שאדע שמזהים אותי, אבל שלא ייטפלו אלי. יגידו לי 'שלום', ואני אומר 'שלום".
הוא נהנה לטפל בתלונות, אחרת קשה להסביר את האתר שלו "גדעון רייכר נלחם בשבילך" שם הוא מטפל, בפניות של אזרחים שפונים אליו.
זה משהו אלטרואיסטי. לעשות טוב לאנשים ?
"אני עושה זאת משני טעמים", הוא מסביר "אני נהנה. אני עוסק בתחום שהוא ההובי שלי.
אני אוהב לשלוף את חרבי מנדנה למען העם. אני באופן אישי כועס כל פעם מחדש כאילו עושים לי את העוול הזה. נקרא לזה אלטרואיסט התנדבותי."
"המטרה הנוספת שאני משיג היא שיש לי כמה וכמה סיפורים שבהם אני נוהג להשתמש בטלוויזיה ובכל מקום שאני מופיע. שם אני מתפרנס תודה לאל. שם משלמים לי 5000 ₪ לשעת דיבור, ופה אני עושה את זה מתוך ליבי הטוב. פה יש לי סיפוק ופה יש לי ממון."
"למה אתה חושב הזמינו אותי למסע פרסום של 'ויזה אלפא' בסכומי עתק ? (רייכר היה הפרזנטור של חברת כרטיסי האשראי בשנת 1988 י.פ. )
הסכומים הללו הם אלו שגרמו לו לעזוב את העיתון.
"שאלו אותי האם אני רוצה 350 אלף דולר, או להמשיך לעבוד. הפנסיה הייתה מובטחת לי מפני שהייתי אחרי 35 שנות עבודה. אז אמרתי: כל טוב ושלום."
אחרי 46 שנות נישואין, לנילי אשתו יש הסבר למה שאומר רייכר על עצמו "אני אדם בלתי נסבל בעליל".  "כמו הים, יש גלים וזה עובר" – היא מסכמת.

נסיך הגאות והעוולות

רצונו של רייכר לצאת אלי קרב כל אימת שהוא נתקל בעוולה, עלה לו במחיר כואב.
"נסעתי בירושלים", הוא מספר "ומכונית מרצדס גדולה ושחורה חצתה את דרכי, והוא התחיל לרדוף אחרי, עד שעצרתי ברמזור. יצא בחור בריון, דפק על השמשה כמעט ניפץ אותה. מרוב בהלה פתחתי את החלון ואז הוא נתן לי סטירה. העלבון היה נורא". רייכר הגיש תלונה במשטרה, וכעבור זמן העניין נסגר בגלל חוסר עניין לציבור. בסופו של דבר כן התקיים משפט והנהג יצא זכאי. "העלבון היה נורא עוד יותר".
"אז ישבתי וכתבתי את המחזה 'הסטירה' על חנון, שחוטף סטירה והמחזה מתאר איך הוא רוצה לנקום את כבודו מחולל."
"המחזה שכב אצלי 20 שנה", הוא מספר, "ויום אחד אשתי, שהיא מנהלת את חיי, בנינו- קראה בעיתון שתיאטרון צוותא הכריז על תחרות כתיבת מחזות מקוריים. שלחתי, והמחזה הגיע למקום ראשון".
שבועיים לפני הגשת המחזה, קורא רייכר על ילדה חרדית שחטפה יריקה על האופן שהתלבשה. "פתאום הבנתי שיריקה מעליב פי מאה מסטירה. ושיניתי את שם המחזה ל'היריקה', היריקה זה העלבון בהתגלמותו".
הייתי בזמנו מועמד לכנסת מה דעתך על מעבר עיתונאים לפוליטיקה ?
"אין יותר טבעי מזה", מסביר רייכר, "שעיתונאי שנלחם ומביע את דעתו, שולף את חרבו כמוני כמו אחרים, בסופו של יום הוא רוצה גם להשפיע.
"רמת הכנסת עכשיו עלתה מאוד בגלל יכולת הביטוי", הוא מציין בסיפוק. "במקום עילגים, פתאום כל ה'לפידים' למיניהם – זה הזן שאני מודה שאני אוהב. לפחות מתנסחים בשפת בני תרבות שגם זה חלק מהעניין.
"אני יודע דבר אחד. הכישורים של אדם שכותב ונלחם לא פחותים מאלו של עסקן בסניף.
"כולם מדברים על הפגם הנורא של העיתונאי שאין לו ניסיון. אבל לאף אחד אין ניסיון. אתה יודע מה, רופא מנתח שנובר בקרבך, גם הוא, לא היה לו ניסיון. אז מה. איך יהיה לך ניסיון אם לא תצבור אותו ?"

קריירה מגיל 9

מי שגדל כאן בשנות השבעים ודאי זוכר את עיתוני הילדים, רייכר התחיל את הקריירה שלו באחד מהם. אמו, אמרה תמיד שהוא יהיה סופר.
"סופר זה נחשב אז" הוא אומר ומיד שולף מזיכרונו שיר שפרסם בעיתון "משמר לילדים".
בגן קטן צמח אילן
והאילן היה יפה וכל הגן היה נאה
יום אחד נגדע אילן בגלל הרוח הרגזן
ופתאום כל הגן היה עצוב היה עצוב
כי נגדע האילן
גדעון רייכר, בן 9 , חיפה
"אמי הלכה עם העיתון הזה ברחוב ועצרה אנשים בחיפה ואמרה לאנשים- 'זה הבן שלי'."
"בגיל 10 כתבתי את השיר 'על הכרמל'" הוא אומר ומצטט מזיכרונו החלוד, ועיניו יוקדות תשוקה חיפאית.
הכרמל, הכרמל
בלילה הוא אפל
אך ביום אפשר לראותו
הוא לובש צורה גאה וכו' וכו'
בסתיו הקרוב תהייה בן 77 מה אתה מאחל לעצמך?
"להמשיך עם אשתי המושלמת, עם נכדי וילדיי . הדברים הכי טריוויאליים. שלא ישתנה כלום.
אני אוהב שינויים שהם מינוריים, שלא מזעזעים את רקמת חיי. יש אנשים שכל חייהם זה דרמה מהפך. מחליפים מקצוע, מחליפים מקום מגורים מחליפים אישה. כולם כבר נשואים היום פעמיים שלוש בגילאים האלה"

"אל תבייש אותי"

איך מחזיקים מעמד בזוגיות כל השנים הללו ?
"כשהתחתנתי למוד קרבות, הרפתקאות ורומנים שהיו לי, חלקם אפילו פורסמו בעיתון אז, עם כל מיני מפרסמות. "שקט !" – נשמעת קולה של נילי מהמטבח.
"לא אגיד שמות, ואשתי עלמה רכה בשנים בת 21 ,ביקשה ממני דבר אחד 'אל תבייש אותי'.
משפט הכי חכם שאני מכיר."
כשהסתיים הריאיון ונפרדנו, פתאום קלטתי שקיימתי שיחה ארוכה עם אדם, ולא שמעתי ממנו אפילו פעם אחת את המילים "אהה" ,"כאילו" וגם לא "לגמרי".
ובימינו, אפופי הודעות הסמס והקיצורים, זה הרבה מאוד.

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 106
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
פרסומות
צור קשר
הכל מתחיל בך - הקול הגברי - באנר פרסום לקבוצת פייסבוק
סיגל גבאי, מלווה להתפתחות מקצועית ואישית, מאמנת מוסמכת, מאסטר ל- NLP.
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן