רומיאו וג'ולייט.
סיפור האהבה הגדול של כל הזמנים, העמים, התרבויות, השפות והדורות.

מבט האהבה הראשון שלהם, זה שנעוץ בו חץ הקופידון, היה כששניהם היו בנשף, מאחורי מסכות. באולם שבו האדים של 'הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה' הם ריאליסטיים מאד.

מה שהפך את הסיפור הזה בעיני, למוות העצוב של כל הזמנים היה כשהמסכות הוסרו, החגיגה הסוריאליסטית נגמרה והאמת על רוח האנוש של זמנים חשוכים, יצאה לה החוצה.

הנה אנחנו שוב בפברואר בואכה מרץ. שנה שבה כל סדרי העולם כפי שאנחנו מכירים אותם, התהפכו לגמרי.
נותרנו במערומינו. כפי שאנחנו. בבית. מול הילדים. מול הזוגיות, מול העסק, מול כל העולם. הכרנו בעיקר את עצמינו וגם את הסובבים אותנו באמת האמיתית. כפי שהיא. ללא אפשרות להסתתר יותר מאחורי אף מסיכה.

בהומור שחור חד של בורא עולם הוא אומר לנו:
"אתם מתגעגעים למסכות שלכם? – הנה, קחו אותם!! לאלפים ולרבבות!! בכל שעות היום!! עד שתחנקו מהם ומהאוויר הממוחזר שלכם שאתם נושמים שוב ושוב.

בשנה הזו השלתי באומץ את המסכות שלי ויצאתי אל הלא נודע של האמת שלי בחיי.
במשעולי הדרך הזו איבדתי המון אנשים שהיו חלק מנשף המסכות שלי, אנשים שהשקפתי למטה אליהם מהאכסדרה בוורונה של חיי עם אור בעיניים, עד שהוסרו המסכות מעל פניהם. המרפסת נותרה לה שוממה אך בביתי פנימה מצאתי אור, מנוחת נפש, שמחה וחברות של אמת. קשר עם אנשים שבוחרים אף הם להשיל את המסכות ולהסתכל בלבן של העיניים של החיים.

שיעור אחרי שיעור ראיתי ושמעתי על נשפי המסכות שהביאו מוות בשובל גלימותיהם המנצנצים, ולעומת זאת על חיים בדרך האמת.

אמת שלעיתים היא אמנם מביכה, קשה, מאתגרת, אמיצה, מבודדת ואפילו חמקמקה, אך יוצרת לדורשיה ומבקשיה חיים פשוטים, שמחים ומאושרים.

הבחירה האנושית המתגלה מאחורי המסכות לא תחדל אף פעם מלהפתיע אותי. כמו גם התמימות שלי באמונה באמת ובטוב של האנושות.

השנה הזו לימדה אותי לבחון את הבחירות שלהם לפני שאני מחליטה על כיוון הרוח האנושית המפעמת ונושבת בקרבם. מפני שמעשיהם מעידים עליהם יותר מכל מדיה.

גלישה בפייסבוק מותירה אותי בוקר אחד בשעשוע מהורהר.
חברה הדגישה על רקע סגול בוהק את המילים:

"אמאלה! אני בחדר מיון ויש פה כל כך הרבה חולים עם מחלות מדבקות! מה יהיה איתי?"

בלי לחשוב פעמיים אני מגיבה לה:

"ומה אם את תדביקי אותם בבריאות שלך?"

וואלה. היא לא חשבה על זה.
באוטומט שלנו מושרש שרק מחלות, נגיפים וחיידקי חולי משתלטים עלינו וזורעים בנו כאב ורוע. ההנחה הזו איננה רק בגלל הקורונה המשתוללת, אלא מאז ימי המחלות על הארץ.

אך האמת היא ששמחה מדבקת. צחוק מדבק. התלהבות מדבקת. חיוביות והשראה מדבקים באותה מידה.

השאלה היא למה אנחנו בוחרים לחשוף את עצמינו.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב,

נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה.

סור מרע ועשה טוב

בקש שלום ורודפהו"

תהילים לד

דוד מלך ישראל מלמד אותנו איך להיות דבקים ומדביקים טוב. איך לחיות את החיים בטוב.

יש לזה נוסחה שבאה בשלבים:

דבר ראשון הפה.

מסתבר שהפה הוא לא רק מקור מעביר נגיפים ומחלות פיזיות, אלא גם משבית שמחות ואושר no. 1

הדבר הכי קריטי ליצירת חיים טובים וימים ארוכים ואהובים הוא לשמור על לשון שתדבר טוב ותחפש את החיובי בכל אדם. ומעבר לזה, שתישמר מכל משמר משקר ומרמה.

אם מגיע למישהו מחמאה ומילה טובה, תן אותה מכל הלב, בלי שיקולים אנוכיים ואחרים.

גם אם האמת לא תמיד נעימה או מחמיאה, תודה עליה. לשקר אין רגליים בסופו של יום.

 

שלב שני סור מרע.

השלב לפני הפצת הטוב במלוא הפוטנציאל שלו, הוא היכולת לזהות רוע ולהתנתק ממנו.
אי אפשר לברוא עולם של טוב כשחושך ואור משמשים בערבוביה. צריך ללמוד להבדיל ביניהם, להפריד אותם ולדבוק באור ובטוב. רק אז נוכל להכריז:

"ויהי אור"

שלב שלישי: עשה טוב. בקש שלום ורודפהו.

מה שאדם מחפש אחריו – זה הדבר שמחפש ומוצא אותו.

אם יש משהו שהקורונה לימדה אותי, הם הנגיפים והחיידקים שאני רודפת אחריהם כדי לדבוק ולהדביק בהם.

בס"ד

ראש חודש כסלו.
אני יושבת מול החלון ומביטה בחצר של בית הספר הנמצא מול הבית שלי.
ילדים בבגדי ראש חודש חגיגיים של חולצה לבנה ומכנס כחול מתרוצצים במרץ אחרי כדור בחצר.
מחשבותיי נודדות לשנות ילדותי והמראה של אימי רוכנת על מכונת התפירה, תופרת ומתקנת את הבגדים שלנו עולה מול עיני. אמא אהבה בגדים יפים.
עד היום בכל ביקור שלי במחלקה הסיעודית בה היא שוהה, היא תמיד מחמיאה לי על לבושי. נוגעת וממששת את הטקסטורות והקישוטים שעליהם.

מגיל צעיר מאד הבנתי וקלטתי שהעולם רואה מה שנמצא מול עיניו וכך הוא מקטלג, שופט ומסיק מסקנות.
לכן עשיתי הכל כדי שהילדים שלי יהיו לבושים תמיד ללא רבב.
ידעתי מניסיון שילד הלבוש טוב, – הגננת, המורה ושאר האנשים סביבו מתייחסים אליו אחרת מילד הלבוש באופן מוזנח.

עבדתי קשה מאד כאותם ימים כדי לעמוד בסטנדרטים שלי. העייפות והשחיקה גבו ממני מחיר כבד מאד – הקשר האישי שלי איתם לקה בחסר.

כמה נקיפות מצפון אנחנו סוחבות איתנו בכל אשר נלך.

היום אני מביטה בנכדים שלי, שהם, כמו ילדי, תמיד לבושים ללא רבב. אין ספק שהמסרים שלי עברו הלאה היטב.
אך הפעם אני יודעת, עכשיו אני מבינה שקשר אמיתי עם ילדים מגיע מזמן איכות איתם. מפניות של זמן ולב כדי להקשיב להם באמת. להכיר אותם באמת. לדעת אותם.

כל כסף שבעולם לא יכול לחפות או ליצור את האהבה הזו. הקשר הזה.

וכנ"ל גם להיפך.

על אף הטעויות ועל אף השריטות, גם הילדים שהיינו ושאנחנו עכשיו, חשוב שנזכור –

אמא יש רק אחת.

 

בס"ד

'לאן זה?' שאל אותי נהג המונית שעצר לי ברחוב אלנבי.
אני רואה שלצידו יושבת בחורה וכנראה הוא מקווה לתפוס שתי ציפורים בנסיעה אחת.
'עיריית תל אביב' השבתי. הייתי בכיוון.
'את עובדת בעירייה?' היא שואלת, אני משיבה בשלילה ואז לוקחת סיכון כשאני מספרת לה שאני מירושלים. לא מקום פופולרי בימים אלו.
החץ לא אחר לבוא: 'ומה את אומרת על החרדים והקורונה שהם מפיצים?'

נוצרה בינינו שיחה ערה על הצפיפות הטבעית ברוכת הילדים ועמוסת הבניינים והרחובות. ההתקהלות של מניינים שלוש פעמים ביום, שבתות וחגים מרובות משפחה סביב שולחן עמוס דיבורים ושירה.
השמצות בנוסח 'השרצת ילדים' ו'אין לכם כסף' קיבלו אור חדש של חוסר עניין במותגים, מחשבים, חופשות ובתי פאר מפני שכובד המשקל הערכי נמצא באידיאלים של זמן זוגי ומשפחתי ומעורבות קהילתית.

שפכתי שם הרבה ממשאת נפשי באידיאה ומהרהורי ליבי על אוטופיה בחיי.
רובם תוצאה של הספר אותו אני קוראת בעיון עכשיו: "ימי שלישי עם מורי"

מאמינים שלא קראתי אותו עד עכשיו? כנראה מורי רצה שאחכה עד לימי הסגר האלו כדי ללמוד את הספר הקטן אך הענק הזה, ולרעיונות שלו להשתרש בקרקע הכי מוכנה בעולם עבורם. ימים בהם עצרו לי את מרוץ העכברים ובהם אני שואלת את עצמי שוב ושוב:

לשם מה אני פה? ומה אני לוקחת איתי מהחיים האלו?

'כל כך הרבה אנשים מסתובבים עם חיים חסרי משמעות.
הם נראים ישנים למחצה, גם כשהם עסוקים בעשיית דברים שנראים להם חשובים.
זה קורה משום שהם רודפים אחרי הדברים הלא נכונים.
אם אתה רוצה להכניס משמעות לחייך, עליך להקדיש את עצמך לאהבת אחרים. לקהילה שסביבך,
ולהקדיש את עצמך ליצירת משהו שנותן לך מטרה ומשמעות"

בימים אלו המטבח רואה אותי כל בוקר וערב, וכך גם המפה הרקומה שעל השולחן בסלון. ולאחר ארוחת הערב, הבן שלי מכוון את הגיטרה וכולנו שרים עם מבטים לעיניים נוצצות באהבה.

ערב ערב אני נוצרת בליבי זיכרונות יפהפיים שלא הייתי מחמיצה אותם תמורת כל הון שבעולם.

כשהייתי ילדה, הרדיו היה בפעולה במרבית משעות היום. שעת החדשות היתה כמובן קודש קודשים, אבוי למי שהעז להרעיש.
מהרגע שנשמעו המילים: קול ישראל מירושלים ועד מזג האויר באילת שררה דממה בבית הקטן בו התגוררנו הורי ותשעת אחי ואחיותי. אך בפרסומות חזרנו למסלול ההצקות, חריצות הלשון ובכיות התמרורים של: "הוא הסתכל עלי!"
אממה, דווקא את הפרסומות זכרנו היטב. כל היום הם היו מתנגנות לי בראש, גם כשניסיתי לגרש אותן בכח, לא הצלחתי.

הבטחתי לעצמי שאצלי בבית לרדיו לא תהיה דריסת רגל!!

הבטחה שעודני מקיימת.

2020 ואני מוצאת את עצמי בעידן הרצאות זום, פודקסטים ולייבים.

אני מול המסך ורוצה לרתק אלי קהל. אנשים שיושבים בנוחות בביתם מול פרצופי מלא התקווה המהבהב על המסך והמייחל שהם יישארו איתי, ירצו להביט בי בעצמם ולא שאדבר אל תמונת הפרופיל שלהם. ירצו לשמוע אותי יותר מאשר להכין את הקפה והשוקולד. שארתק אותם יותר מאשר הקנדי קראש שעל מסך הטלפון הנייד שלהם.

ובבת אחת אני חוזרת לילדות שלי ושואלת את עצמי איך זה שקריין פרסומת הצליח להדביק לי למח מנגינה וחרוזים מטופשים, ויותר מכך: מסר בלתי מועיל ואפילו מפוקפק על טעמם של החיים, והדביליות הזו נשארה לי בראש במשך ימים שלמים???!!

איך אני משחזרת את ההצלחה הפרימיטיבית הזו של פעם למאה העשרים ואחת פוסט הקורונה?

התשובה שעולה לי היא:

אנרגיות!!!!

אנרגיות ממגנטות קהל. מעלות לו את רמת שמחת החיים וממגנטות אותו.

כשאני מתכוננת לדבר מול המסך אני מוודאת שאני מלאה בהתלהבות ובכח של המסר אותו אני מעבירה לקהל. מלאה באושר צחוק והומור. שאני ממלאת את כל המסך בכיף ובפיצוץ השמח הזה. בפנים שלי, בקול שלי, בתנועות הידיים ובשפת הגוף שלי. ככה ממגנטים אנשים!!

הפלוס הגדול ב 2020 הוא, שיש לי עכשיו את היכולת לקבל חזרה אנרגיה מקהל השומעים שלי. אותה אני מזינה חזרה אל תוכי ומתעצמת על ידה. ומחזירה אותה אליהם, ע"י תגובות ואינטראקציה, שאלות ותשובות, צחוק וסחבק.

תארו לכם את קריין הפרסומות מפעם שומע את כל הזמזומים של כל ישראל אשתו וחמותו….

בס"ד

היא עבדה בבורסת היהלומים ברמת גן, אישה חרדית, אם לשלושה שמלבד היותה אשת מכירות מיומנת, היא אהבה להשתכשך במימי הרשת החברתית. היה לה חשבון בפייסבוק. יחסית צולע לאינסטגרם שלה. שם, באינסטוש היא העלתה את כל תמונות היהלומים והתכשיטים שיצרה עמם כדי למסגר ולהוציא את יופיים לאור.

לפני כחצי שנה היא שבה מדובאי כשכמה חודשים לפני כן היא ביקרה בהונג קונג וסינגפור. כל ביקור נעשה בעקבות מכירה שנעשתה בזכות הרשת החברתית שהיא הקימה.

סיפור אמיתי של מישהי שאני מכירה כל חיי.

אני, כאוהבת מושבעת של סרטי BBC מהמאות הקודמות, מתפעלת כל פעם מחדש איך שבימים ההם הרשת החברתית היתה בעצם כמה וכמה רשתות. ואין רשת אחת מתקרבת לחברתה. בעוד שברשת האחת העלו דגי ענק, בשניה בקושי עלו סרדינים.

ההבדל ביניהם היה ברור, מוקצן ומכוון בכל פרמטר. הבגדים והאביזרים העידו כמליון עדים ועד לניואנסים הקטנים ביותר לאיזו רשת חברתית בדיוק, אבל בדיוק אתם משתייכים.
"we don’t move in the same circles" היה משפט רווח מאד באותם ימים.

גם היום המגמה הזו עדיין קיימת ונכונה. עדיין ישנם אנשים המשתייכים לחברה, אסכולה או קלאב כזה או אחר והם מחצינים זאת בכל דרך אפשרית.

ובכל זאת יש שינוי. לטוב ולמוטב.

פעם רוב האנשים ידעו את מקומם בחברה. הם לא התיימרו להיות מישהו אחר והחברה הזכירה להם כל הזמן את מקומם הנכון. התאבדות היתה תשובה הגיונית וברורה למי שאיבד את מקומו בחברה.
היום אני רואה אנשים שמתאמצים בכל דרך אפשרית להפגין כלפי חוץ, אם בבגדים, אביזרים, בתים ומכוניות מעמד חברתי שאיננו תואם כלל לאמת הכלכלית שלהם.

לעומתם אני נתקלת בלקוחות שבאים ליוניק, חנות התכשיטים שלי, כדי להחליף סוללה לשעון רולקס מקורי שנראה כאחד השעונים הכי פשוטים. רק מביני דבר בעלי עין חדה, תרתי משמע, מבחינים בכיתוב המוזהב הקטן בתוך השעון המיושן. שאגב, עונדהו לא נראה שונה מהשעון שלו. טישירט, ג'ינס וסנדלים. רק המבט והפוזה מגלים לי שעומד לפני מישהו שכדאי לי לערוך עימו היכרות.

ובאמצע, בין שני הטיפוסים האלו אני פוגשת את החיקויים למיניהם. חלקם חיקויים מוצלחים כל כך שבקושי חיטוט בקרביים שלהם מתגלה לי שזה לא. לא אולי ולא כמעט.

הוירטואלי כמעט מעוור אותנו. כמעט נותן לנו לחשוב שאפשר לשחק אותה בכאילו.

רק האנשים שהמהות שלהם היא ליצור תוצאות אמת, לומדים איך להיכנס לרשת החברתית הוירטואלית הזו ולטעת בה סולמות, ובזהירות יתר מחבליה החלקלקים הם יוצרים לעצמם מציאות חברתית חדשה העולה על כל דמיון.

בס"ד

מבט חצי מושפל, חיוך בזוית הפה, פכירת אצבעות מבלי לדעת היכן להניח את הידיים, קפיצה מרגל לרגל או עמידה ברגליים המופנות פנימה או משוכלות,- כל אלו יכולים להיות סימנים מקדימים למילות התנצלות וחוסר נעימות של אדם שבעוד רגעים ספורים ינסה להביע בפיו את בקשת ההתנצלות שלו.

באופן טבעי שפת הגוף שלנו מתרגמת את חוסר הנעימות שהביאה אותנו למצב הזה.

אין ספק שישנם מצבים שההתנצלות הכנה שלנו היא מתבקשת וכשהיא מובעת באופן גופני, הכנות הזאת תביא להתנצלות להתקבל ולהוביל למקום של סליחה.

אולם ישנם מצבים שההתנצלות הזו היא מוטעית ובעוכרינו.

אחד הדברים הראשונים שלומדים בבית ספר לריקוד ומחול היא עמידה נכונה, יציבה ובטוחה. עמידה כזו המשדרת חינניות, ביטחון, יציבות, שלווה וזרימה.
היה זה גם אחד משעורי החובה בבתי הספר הפרטיים לבנות באנגליה של פעם, – איך לעמוד וללכת כמו ליידי. מידי פעם כשאני צופה בסרטי ה BBC הישנים הללו, אני חושבת לעצמי שחבל שהשיעור הזה נזנח היום.
מפני שאם נתרגל הליכה ועמידה בטוחה, גם אם אנחנו 'במצב רגשי מתנצל מוטעה' נוכל לשדר כלפי חוץ עמדה בטוחה, נינוחה ואסרטיבית.

מהו מצב מתנצל מוטעה?

למשל:

• פתחנו עסק חדש ואנו מגיעים עם תוכנית עסקית לבנק בתקווה שנקבל הלוואה.
• אנחנו מציגים למשקיע פוטנציאלי את כדאיות ההשקעה שלו בעסק שלנו.
• אנחנו רוצים לגייס שיתוף פעולה של העובדים שלנו אחרי משבר בעסק.
• אנחנו צריכים אישור דירקטוריון לפעולה שלנו.

בכל אחד מהמצבים האלו, אנו נמצאים במצב נפשי של התלבטות, לחץ או פחד פנימיים האם המהלך שאנו נוקטים הוא נכון לנו.

הפחד הזה מתבטא בשפת הגוף שלנו ומשודר ישירות לאדם שאליו מופנית הבקשה שלנו. אדם שרוצה לדעת ששיתוף הפעולה שלו תניב עבורו כמו עבורנו את התוצאות החיוביות המיוחלות. העמידה המתנצלת שלנו תטרפד את שיתוף הפעולה המתלהב שלהם.

כאן הכלל האומר שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות, תקף באופן קריטי.

לבוש מוקפד ונעליים המשדרות ביטחון ונועזות, ובעיקר עמידה יציבה ובלתי מתנצלת יכולים לעשות את רוב העבודה להצלחה שלנו.

אדום הוא בהחלט צבע בלתי מתנצל.

בס"ד

נעליים איטלקיות, חליפת ארמני, בושם וורסצ'ה ושעון רולקס תמיד יתארו גבר עם הליכה בטוחה, המקרין עושר ובטחון. גבר עם שליטה.

נעלי עקב של ג'ימי צ'ו, שמלה של דיור, תיק וצעיף של הרמס מדיפים יכולת, עושר ושליטה של אישה מצליחה.

הפדיחות מתחילות כאשר כוס קפה רותח נשפך על חולצת המשי, כאשר העקב נתקע בתוך רשת מכסה הביוב או כשהשמלה נתקעת במסמר חלוד ונקרעת במקום אסטרטגי. זה הרגע שמפלס השליטה צונח מהר יותר מרכבת הרים בירידה ומפלס החרדה מטפס באותה מהירות.

מה עושים כשהכל מסביבנו יוצא מכלל שליטה? כשאין לנו היכולת לתפוס את שאריות הפירורים שלה הנופלים מבין אצבעותינו וחומקים להם אל תוך עתיד לוט בערפל של חוסר ודאות?

כבני אדם אנחנו אוהבים לארגן את החיים שלנו באופן שהם נותנים לנו אשליה כאילו אנו שולטים בכל חלקיק מהם. הטכנולוגיה נוצרה למטרת השליטה הזו. ככל שהבנו שכבני אדם אין לנו טיפת שליטה על עצמינו, קל וחומר על זולתנו, כך וידאנו שהטכנולוגיה תתקדם בצעדי ענק לעבר שליטה על רובוטים, על אוטומטיזציה שלהם ושליטה עליהם מרחוק. שהמכונה תעשה את עבודתה גם כשאנו ישנים.

שכחנו שהשליטה הזו היא כמו בגדי המלך החדשים. היא רק מראית עין. אין לה כל בסיס. לא צריך יותר מחלקיק של משהו ובשניה אחת אנו נשארים במערומינו. באני הבסיסי שאנחנו.

אנחנו לא בשליטה. אף פעם לא!!

מידי פעם נקבל טלטלה רצינית שתראה לנו שכל התוכניות, החישובים והבניה הקפדנית כמוה כמגדל קוביות של זאטוט, שלמרבה הפלא הוא פורץ בצחוק כשהמגדל הגבוה שלו נופל בקול רעש גדול. בהתלהבות חדשה הוא מתחיל לבנות אותו מחדש.

אנחנו לא בשליטה. אז מה? דברים אינם מתהווים כפי שתיכננו, אז מה?

מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? מה אם פשוט נקבל את המציאות החדשה, את חוסר הוודאות שבה, ונעשה כמיטב יכולתנו במציאות העכשווית המונחת לפתחינו.

נאמין. נסמוך ונטמיע את ההבנה שיש כח עליון המנהיג, משגיח מכוון ושולט בכל יצור חי בעולם שהוא ברא. הוא שם אותנו בעולם שלו כדי ליצור, לעשות ולהשביח אותו, אך הוא מוודא להזכיר לנו מידי פעם מי השולט פה באמת.