עו"ד אמיר שושני, טייס חיל האוויר לשעבר וחובב היסטוריה נלהב כתב מאתיים סיפורים שלא תמצאו בספרי ההיסטוריה. לרגל הוצאת ספרו הראשון "ככה בדיוק זה קרה" לאור הוא חוזר אל האירועים המרתקים שנדחקו לעמודים הפנימיים ושגם היום מציתים את הדמיון

מאת: זהר נוי   צילום:יאיר יזדי

אם יש בכם סקרנות בריאה או הטלתם לאחרונה ספק ביחס למסרים שקלטתם מהתקשורת  – הספר "ככה בדיוק זה קרה" שכתב אמיר שושני הוא הפתרון המושלם בשבילכם ומתנה נהדרת לכל מי שחשוב לכם.

למרות שמו, הספר "ככה בדיוק זה קרה" (הוצאת ספרי ניב) אינו ספר היסטוריה. זהו פסיפס מרתק של 68 סיפורים קצרים, מרתקים ומרגשים מתולדות היישוב העברי ומשנותיה הראשונות של מדינת ישראל שהמשותף להם הוא העובדה שכנראה מעולם לא שמעתם עליהם, למרות שהם אמיתיים לחלוטין. כשתגמרו לקרוא את הספר תישארו עם השאלה מדוע לא נחשפתם אליהם בוודאי לא באופן שהם כתובים בספר. תוך כדי קריאה תמצאו את עצמכם מטיילים בדמיונכם בין מושבות שרק הוקמו, תוכלו לדמות את עצמכם ל"זבובים על הקיר" באוהלים בהם נחתמות עסקאות מפוקפקות לרכישת קרקעות ותכירו דמויות מפתח מוכרות יותר או פחות מזווית אחרת וגם אנשים שנשכחו מהזיכרון הציבורי למרות שהיו חלק חשוב מהדרך להקמת המדינה. ישראל בלקינד והביל"ויים, דוד ליבונטין ובנק לאומי, בנו משולם ליבונטין ומגן דוד אדום, מרדכי זעירא ויעקב אורלנד והרצח במעלה עקרבים,  איש המוסד שלמה הלל וטיסה חשאית מבגדד ליבנאל, מרים שחור ומגש הכסף של אלתרמן ועוד עשרות דמויות שעל חלקן שמעתם בשיעורי ההיסטוריה רגע לפני שנרדמתם בכיתה ועל חלקם פשוט לא ידעתם כי נעלמו בתהום הנשייה.

בין הסיפורים המרתקים בספר "ככה בדיוק זה קרה", תמצאו סיפור מצמרר על יחידת איתור הנעדרים של צה"ל שהוקמה במקור כדי לאתר טייסים חללים שנפלו מעבר לקווי האויב ומאז היא מאתרת ומוצאת חללים שחלקם נעדרים עשרות שנים ממלחמת העצמאות ואילך. בסיפור "טנק אבוד בחולות סיני" תתוודעו למחקר שארך שנים כדי להתרכז בדיונה אחת שבתחתיתה נפגעו ונהרגו שני חיילים. מסקנת המחקר הייתה שגופות החיילים שהיו בגובה פני הקרקע בעת שנפלו נמצאות בעומק של ארבעה מטרים, ובשפת בני אדם: אם אתה מחפש קבר, חפש אותו בעומק של ארבעה מטרים בתקווה שהתחלת לחפור במקום הנכון, כי אם תחפור מטר ליד לא תמצא כלום. לך תחפור בחול בתנאים האלה.

לפני הסיפור המצמרר ההוא תיחשפו לסיפור משעשע בשם "יצחק ג'יבלי: מבצע גיל" על הדרך בה כיפרה יחידת צנחנים על הביזיון החמור של הפקרת פצוע בשטח שלא נעדר ממנו טוויסט בעלילה – הקשר הנסתר לסרט הקאלט "גבעת חלפון אינה עונה". זה עוד לא הכול – כשתקראו סיפור בשם "פולקה ברנדוט" תשתאו לגלות איך הפך  טרוריסט שהיה מבוקש על ידי השב"כ ללא פחות משומר ראשו ואיש סודו של בן גוריון שהיה זה ששלח את השב"כ לחפש אחריו, ואם לא תסתפקו בכל אלה תקראו סיפור מעורר גאווה בשם "מבצע מייקלברג" על 50 נערים ונערות שהוטסו בטיסת מבריחים שיצאה ריקה מחניית המטוס בבגדד ונחתה מלאה בשדה עזוב בגליל התחתון בלי שביצעה עצירת ביניים! איך זה ייתכן, אתם שואלים? קראו והבינו – הכל בהשתתפות שני שרים לעתיד, שני טייסים מבריחים ומזוודת זהב שנישאה בידי אביה של המשוררת נעמי שמר.

ייחודו של הספר "ככה בדיוק זה קרה" הוא באופן בו מנגיש אותו אמיר שושני לקורא. הוא אינו מסתפק בתיאור יבש של האירועים, אלא מחפש את הדרמה האנושית שמאחוריהם: מי כעס, מי טעה, מי התעקש, מי חלם בגדול ומי שילם את המחיר. הסיפורים כתובים בשפה קולחת, לעיתים משעשעת ולעיתים ביקורתית, לעיתים בהומור ולעיתים באירוניה ובעין חדה לפרטים הקטנים. דווקא הפרטים האלה מוציאים את הדמויות מספרי ההיסטוריה  והופכים אותן  למרתקות ומסקרנות.

אמיר שושני בן 63, נשוי ואב לארבעה ילדים, עורך דין בתחום האזרחי ומורה דרך בשעות הפנאי כתב עד כה כמאתיים סיפורים אותם אין סיכוי שתמצאו בספרי ההיסטוריה. "ככה בדיוק זה קרה" הוא ספרו הראשון.

"הספר הזה הוא תוצר של אהבה גדולה", משתף אמיר בתחילת השיחה. "אהבה לסיפורים מרתקים כאלה שהשומעים אותם יושבים מול המספר במבט בוהה בלי להעז למצמץ. הם מנסים להתעלם מכל רעש רקע קל שבקלים כדי שלא להפסיד חלילה פסיק ותג וכשמגיע סוף הסיפור נפרש חיוך גדול ולא רצוני על פניהם, ואז הם מוכנים לשמוע את הסיפור הבא".

איך נולד הספר הזה?

"הספר הזה מתבשל בתוכי כבר 13 שנים. בגיל 50 נתנה לי אשתי מתנה מיוחדת – היא רשמה אותי לקורס מורי דרך. טיולים וסיפורים תמיד עניינו אותי, אבל כל חיי הייתי עסוק בדברים אחרים ולא היה לי זמן לעסוק בהם בצורה מסודרת ומקיפה. תוך כדי התקדמות הלימודים  גיליתי פתאום שהקורס הזה מחבר אלפי פיסות של ידע שהיו לי לתמונה אחת מרתקת, ואז התגבש אצלי הרצון לספר את מה שאני יודע. התחלתי לכתוב ולאט לאט זה הלך והתפתח. מידי שבוע פרסמתי בפייסבוק סיפור על אנקדוטה שקרתה כאן בארץ באותו שבוע. תכננתי לכתוב 52 סיפורים – אחד לכל שבוע בשנה ולסיים, אבל תגובות הקוראים עודדו אותי להמשיך לכתוב עוד כ-150 סיפורים נוספים ואני עם הפנים קדימה. עם הזמן פנו אליי אנשי עמותת "אבני מורשת" ולבקשתם המשכתי ועשיתי גם פודקסטים ועוד ידי נטויה".

אמיר שושני מדגיש בספרו את העובדה שההיסטוריה לא נבנית רק ממנהיגים גדולים ומהחלטות רשמיות, אלא בעיקר מאנשים שפעלו בשטח: מתיישבים, חקלאים, בנקאים, שומרים, רוכשי קרקעות, בעלי חזון ו– כן גם הרפתקנים הזויים. חלקם הצליחו, חלקם נכשלו, אך כולם יחד מרכיבים תמונת פסיפס רחבה ומרתקת של תקופה שבה הכול היה בתנועה – הארץ, החברה היהודית, ההתיישבות והרעיון הציוני.

אמיר מקפיד לציין שהסיפורים אינם דמיוניים ולא הומצאו על ידו, אלא מבוססים על מקורות שפורסמו, רובם באינטרנט וחלקם בספרים שנמצאים בספרייה הלאומית. הוא מקפיד לא להציג את עצמו כחוקר אקדמי, אלא כמי שמתחייב שלא המציא דבר, אלא הרכיב את הסיפורים על בסיס מקורות קיימים שנגישים לכולם.

אתה יכול להסביר לי את חיידק ההיסטוריה שלך?

"אני לא יודע להסביר את זה. אשתי למדה היסטוריה כשהייתי צעיר ואני זוכר שאני אמרתי לה תמיד: 'תקשיבי, היסטוריה זה מקצוע משעמם כי אנשים לא יודעים לספר אותו'. אז אני חושב שאם מנגישים את העובדות לקורא בצורה מעניינת – היסטוריה היא ממש לא משעממת להיפך היא מרתקת".

איזה מסר אתה רוצה להעביר בספר?

"אני מציע בספר זווית ראיה שונה לאירועים שנחשפנו אליהם בצעירותנו. במקרים רבים שינוי זווית הראיה מאיר את מה שידענו באור אחר לחלוטין והופך אותו להרבה יותר מעניין. זאת, עוד לפני שאני מציע גם לראות בראייה ביקורתית את המציאות שמתווכת לנו על ידי כל סוג של תקשורת אישית או ציבורית. אני מודע לכך שגם בספר אני מבצע סוג של תקשורת ובהחלט יהיו כאלה שלא יקבלו את הגישה שלי ויציעו גישה אחרת, נוספת. מבחינתי זה בסדר גמור. חלק מהמסר הזה קובע שאסור לנו לקחת את מה שסיפרו לנו כתורה מסיני, אלא עלינו להתייחס בביקורתיות לכל מידע שאנו קולטים. מי שהאמת חשובה להם עליהם לחקור ולהתעניין, לבדוק את העובדות שלא קיבלו פרסום ושלא תמיד נגישות לנו בקלות, ולא לקבל את הדברים שמספרים לנו בבית ספר ובתקשורת. כי זה מה שהיה פעם ויהיה גם בעתיד וכי נוח לממסד ולמי שעמד בראשו לספר. לצערי, התפתחות הבינה המלאכותית עלולה להפוך את בדיקת העובדות לקשה יותר, אבל אני סומך שמי שצריך יידע איך לשפר גם את בזיקות האמינות והזיוף בהתאמה".

לסיום, אני רוצה לשאול אותך לאן אתה היית רוצה שהספר שלך יגיע?

"זאת שאלה טובה. קודם כול הייתי רוצה שהאנשים שהם קהל היעד של הספר ויש הרבה כאלה, יקראו אותו ובעיקר ייהנו ממנו כי כתבתי אותו כדי שהוא יהיה מעניין. אחרי שיקרה הייתי רוצה שהם יסתכלו גם על הכתוב בעין ביקורתית ויחליטו האם הנרטיב שהם ספגו כל החיים הוא הנרטיב הנכון. מי שיתחיל לפקפק בכך, הספר שלי יכול להיות אחד המקורות שיעודדו אותו להתחיל למידה עצמאית ומאתגרת".

מה הלאה? יהיה ספר נוסף? הרי ההיסטוריה ארוכה מאוד ובטוח שיש עוד הרבה על מה לכתוב ולספר.

"בוודאי שיש. הספר הזה מכיל כשליש מהסיפורים שכתבתי עד כה. בחרתי אותם כמעט באקראי ואם מספיק אנשים יאהבו אותם יהיה גם ספר המשך. אל דאגה החומר כבר כתוב כך שאם אהבתם את הספר הזה יש לכם למה לחכות".

הספר "ככה בדיוק זה קרה" מאת אמיר שושני זמין גם בחנויות הספרים המקוונות

אמיר אלרואי, מחבר הספר "וולנס–המסע אל החיים המיטביים" מספר על המחקר המקיף שערך על הדרך לחיות חיים מאוזנים, בריאים, משמעותיים ומלאים. המסקנה שלו: Wellness הוא לא רק בחירה פרטית, אלא גם תוצאה של תרבות, של תכנון סביבה ושל מדיניות

מאת: זהר נוי   צילום: רונית אלרואי

כולנו רוצים לחיות יותר ולוּ היה כדור כלשהו שמספק זאת לנו כנראה היינו רצים לקנות אותו בכמויות. הבשורה הטובה היא שלמרות שלאף אחד אין תשובה לשאלה כיצד לחיות עד גיל מאה לפחות בבריאות טובה, בנפש רגועה ובמוח צלול, יש לא מעט שאפשר לעשות כבר עכשיו כדי להתקרב לכך. הספר "וולנס: המסע אל החיים המיטביים" של אמיר אלרואי הוא מסע מקיף ומרתק בעומק עולם הוולנס והלונג'וויטי – מהשורשים העתיקים ועד החדשנות המתקדמת ביותר. מפרקטיקות יוגה ומדיטציה עתיקות דרך ריטריטים רוחניים מעוררי השראה ועד לפריצות הדרך המדעיות האחרונות בהבנת תהליכי ההזדקנות והרפואה המונעת. הספר הוא הצצה קטנה אל העתיד ואל השנים שעוד נותרו לנו. יש בו מפת דרכים אישית ומעשית שמשלבת חוכמה עתיקה עם מדע מתקדם בעזרתה מציע אמיר אלרואי גישה שלמה לחיים ארוכים, בריאים ומלאי משמעות בעולם המודרני.

אמיר אלרואי, נשוי למיכל ולהם חמישה ילדים. הוא משקיע, יזם ומוביל דעה גלובלי בתחומי הוולנס, הבריאות והלונג'וויטי. הוא שותף מייסד בקרן ההון סיכון Welltech Ventures שמשקיעה בחדשנות מבוססת מדע בתחומי הוולנס, הבריאות הדיגיטלית והלונג'וויטי. בעבר כיהן כמנכ"ל קבוצת ההשקעות המשפחתית שהשקיעה בעשרות חברות הייטק בישראל ובעולם. אמיר שימש כיו"ר משותף של ועידת הוולנס הגלובלית בשנת 2022 בישראל ומאז הוא חבר במועצת המנהלים של הארגון.

נוסף לכך אמיר הוא שגריר של ארגון Global Wellness Day בישראל ונחשב לאחד החלוצים בתחום הוולנס בישראל. אמיר מעביר הרצאה בשם "עד 220" בעזרתה הוא לוקח את קהל המאזינים למסע גלובלי בחזית החדשנות של עולם הוולנס והלונג'וויטי.

הספר "Wellness: המסע אל החיים המיטביים", שיצא לאור בהוצאת ספרי ניב, נפתח בתיאור דמותה הצבעונית של סבתא טושה ממנה שואב אמיר את ההשראה הראשונית שלו להגדרה שעומדת בבסיס הספר – וולנס. "סבתא טושה הייתה האדם הוולנסי ביותר שהכרתי בחיי", משתף אמיר. "היא לא לקחה כל בוקר עשרות ויטמינים ולא רצה לעבור טיפולים בקליניקות פרטיות באירופה. היא התאמנה או בשפתה התעמלה וזה סופר משמעותי. בשאר הזמן דאגה להיות בתנועה או ללכת ממקום למקום. היא אכלה באופן מסודר ארוחות נקיות ופשוטות, אבל ידעה גם לחטוא בפרוסת עוגה טובה, היא נרגעה לצלילי מוסיקה קלאסית, קראה ספרים ואהבה לצפות בתיאטרון ובאופרה."

באמצעות דמותה של טושה ממחיש אמיר את הטענה שוולנס אמיתי אינו תלוי רק בגאדג'טים, בקליניקות יוקרה או בטרנדים, אלא תלוי בעיקר בהרגלים פשוטים ועקביים: תנועה, תזונה נקייה אך לא נוקשה, אהבת תרבות, קשרים משפחתיים, נתינה לאחר, אופטימיות ויכולת לשמור על שמחת חיים גם באובדן, בכאב ובטראומה. כבר בתחילת הספר מתברר שהמחבר רואה בוולנס לא מותרות, אלא דרך חיים אנושית ומעשית. משם פונה אמיר אלרואי לשאלה הגדולה: למה רצו תמיד בני האדם לחיות יותר טוב ואיך נראים חיים טובים באמת.

אמיר עוסק בספרו באריכות ימים, בהרגלים של קהילות מסביב לעולם שמגיעות לגיל מאה בבריאות טובה ומראה שהסוד אינו קסם אחד, אלא שילוב של תזונה מאוזנת, תנועה יומיומית, תחושת שייכות, חיי קהילה, מנוחה ומשמעות. הספר מדגיש שוולנס הוא לא רק בחירה פרטית, אלא גם תוצאה של תרבות, של תכנון סביבה ושל מדיניות.

אמיר מתאר בספר את דרכו מעולם הכושר האישי דרך הקמת רשת מכוני כושר בישראל ועד חיבור בין וולנס, השקעות וחדשנות טכנולוגית. הוא מציג את עצמו כמי שהבין בהדרגה שאנשים לא מחפשים רק אימון גופני, אלא מענה רחב יותר לאיכות החיים שלהם, לכן בספר הוא לא רק מתאר תופעה, אלא יש בו גם מסע אישי של מי שמבקש לקדם בישראל ומחוצה לה תפיסת עולם חדשה של בריאות מונעת, רווחה ואורך חיים יותר טובים.

חלק מרכזי בספר הוא ההיסטוריה של מושג הוולנס. אמיר מראה שהרעיון של חיים מאוזנים לא נולד בעידן האינסטגרם, אלא צמח כבר בתרבויות עתיקות: איורוודה, רפואה סינית, יוון ורומא וגם במסורת היהודית על ידי הרמב"ם, כלומר הוא מבקש בספר להחזיר את הוולנס למקומו הטבעי – לא כטרנד נוצץ, אלא כגישה עתיקה שמחברת בין מניעת מחלות, תזונה, תנועה, שינה, נפש ורוח. במקביל הוא מראה איך במאה ה-20 וה-21 הפך הוולנס גם לתעשייה עולמית עצומה שנמצאת כיום כמעט בכל תחום בחיים.

"וולנס נמצא בכל מקום: בבית, בעבודה, בתזונה, בשינה, בתנועה, במיינדסט ואפילו בסביבה בה אנחנו חיים. לדוגמה גם מקום עבודה יכול להיות "וולנסי" – אם יש בו אוויר נקי, אור טבעי, תנועה, צמחייה, מים איכותיים וסביבה שמקדמת בריאות. היום יותר ויותר מקומות עבודה נמדדים גם לפי פרמטרים אלה".

למי מיועד הספר שלך?

"הספר מיועד לכולם:  לכל מי שמתעניין בבריאות, באיכות חיים, בלונג'וויטי או רוצה פשוט לחיות יותר טוב. לא צריך להיות מומחה או להגיע מהתחום. הספר נכתב בצורה נגישה כדי שכל אחד יוכל להיחשף לעולם הזה ולהבין איך הוא יכול להשפיע על החיים האישיים שלו."

"המסר שלי פשוט מאוד: לקבל אחריות על הבריאות שלנו ולהיות המנכ"ל של הבריאות שלנו. אנחנו מנהלים כל כך הרבה דברים בחיים: את הזמן שלנו, את המשפחה, את העבודה, את העסק, אבל את הבריאות שלנו אנחנו לרוב לא באמת מנהלים – היא לא אירוע מנוהל, אלא משהו שאנחנו מתייחסים אליו רק כשיש בעיה".

"אני מעודד אנשים לחיות חיים יותר במניעה: להיבדק גם כשמרגישים טוב, להיות בתנועה, לישון יותר טוב, לאכול נכון, להפחית סטרס, לקחת פסק זמן ורוגע, להיפגש עם חברים, להיות בטבע ולבנות שגרה שתומכת בבריאות לאורך זמן."

"אני מאמין שוולנס הוא לא יעד, אלא מסע. אני מאפשר לקוראים בעזרת הספר להיכנס למסע הזה – כל אחד בקצב שלו מהמקום בו הוא נמצא. גם שינוי קטן אחד בעקבות הקריאה יכול להוביל לשיפור משמעותי באיכות החיים".

"וולנס הוא לא צעד אחד גדול, אלא הרבה צעדים קטנים: מודעות, החלטות יום יומיות ושינויים קטנים שמצטברים להשפעה גדולה. אם הספר הזה יגרום לאנשים לעצור רגע, לחשוב אחרת ולהתחיל לנהל את הבריאות שלהם בצורה יותר מודעת, מבחינתי עשיתי את שלי".

"אני אומר תמיד גם בהרצאה שלי: 'לחכות ליום בו נהיה חולים כדי להתחיל לחשוב על הבריאות זה כמו להתחיל לחסוך לפנסיה ביום בו יוצאים לפנסיה'".

אם הקוראים ייקחו רק דבר אחד מהספר שלך – מה היית רוצה שזה יהיה?

"אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שאנשים ייקחו מהספר זה להבין שהבריאות שלהם בידיים שלהם. לא הכול בשליטתנו, אבל הרבה מאוד כן. הבחירות הקטנות שאנחנו עושים בכל יום – איך אנחנו זזים, מה אנחנו אוכלים, כמה אנחנו ישנים, עם מי אנחנו נפגשים ואיך אנחנו מנהלים סטרס – מצטברות להשפעה גדולה לאורך זמן".

"וולנס הוא לא יעד רחוק, אלא משהו שאפשר להתחיל ממנו כבר היום. לא צריך לשנות הכול ולא צריך להיות מושלמים – מספיק להתחיל בצעד קטן אחד: הליכה, תזונה מאוזנת ומודעות למה שאנחנו מכניסים לגוף, שינה יותר טובה, זמן עם חברים, להיות פתוחים, סקרנים ובתנועה – פיזית ומנטלית – זה חלק חשוב מהמסע הזה."

"היום גם הטכנולוגיה מאפשרת לכל אחד בהתאם ליכולתו לקבל שליטה יותר גדולה על הבריאות שלו – בין אם זה שעון חכם, אפליקציה, בדיקות מתקדמות או פשוט מידע יותר נגיש – הכלים קיימים, השאלה היא איך אנחנו משתמשים בהם כדי להיות יותר מודעים, יותר לנוע ולחיות יותר בריא".

"וגם צריך לזכור שהבחירות – הלייפסטייל שלנו לא משפיעות רק עלינו, אלא במידה רבה גם על הדור הבא. ההרגלים שאנחנו מאמצים, הדוגמה האישית שאנחנו נותנים ואפילו הסביבה שאנחנו יוצרים בבית כל אלה עוברים הלאה, לכן האחריות שלנו היא לא רק לחיות יותר בריא בעצמנו, אלא גם לעזור לדור הבא לגדול לתוך אורח חיים יותר בריא ויותר מאוזן".

"בסופו של דבר המטרה היא לא רק לחיות יותר שנים, אלא לחיות את השנים האלה יותר טוב – בבריאות, באנרגיה ובאיכות חיים".

אז אם אתם רוצים לנסות לחיות עד 120 או לפחות להתקרב לגיל הזה ולחיות בבריאות טובה ובאושר עד גיל מתקדם, לחיות לא רק יותר שנים, אלא חיים יותר מאוזנים, יותר בריאים, יותר משמעותיים ויותר מלאים הספר 'wellness: המסע אל החיים המיטביים' שכתב אמיר אלרואי הוא הספר בשבילכם והוא ללא ספק מתנה נהדרת לכל מי שיקר לליבכם.

דן אגם, עובד במשרה ממשלתית בתחום הפיננסי, נשוי ואב לשלושה. מאחורי "החיים הרגילים" מסתתר סיפור של הורות לילד בעל צרכים מיוחדים, פרידה מוקדמת מהבית, מחלה במשפחה ואבל שלא קיבל שם. מהשבר הזה נולד "צל של חלומות", ספר הביכורים שלו – רומן מרגש ונוגע ללב על אובדן ממשי מול אובדן של חלום ועל הבחירה לקום גם כשנשאר הצל

מאת: זהר נוי   צילום: רותם‭ ‬אגם

מה עושים כשהחיים ממשיכים, אף אחד לא נפטר ואתה מתהלך עם תחושת חור בבטן? מה עושים כשהאובדן הוא לא אדם אלא עתיד? חלום? הדימוי של המשפחה שחשבת שתהיה? על כל השאלות האלה מנסה דן אגם לענות. הוא למד על בשרו שהאבל הגדול ביותר יכול להיות דווקא במקום שאין לו לוויה ולא יושבים עליו שבעה. מהמקום הזה הוא כתב את "צל של חלומות" – ספר שנולד לא מתוך שאיפה להיות סופר, אלא מתוך הכרח לא לשתוק. דן אגם (59), נשוי, אב לשלושה ילדים, שעובד במשרה ממשלתית בתחום הפיננסי, חי במאמץ מתמשך להחזיק בית ומשפחה גם כשהרצפה זזה מתחת לרגליים שוב ושוב.

צל של חלומות

"צל של חלומות" הוא רומן מרגש ונוגע ללב שעוסק באובדן שלא תמיד זוכה להכרה: אובדן של חלום, של עתיד שבדמיון, של חיים כפי שחשבנו שיהיו. זהו ספר על פרידה שהיא לא בהכרח תוצאה רק של מוות, אלא  גם של שינוי עמוק ובלתי הפיך שמאלץ את האדם לבנות את עצמו מחדש במציאות אחרת לעיתים זרה וכואבת.

במרכז העלילה שתי דמויות שונות מאוד זו מזו, אך דומות בכאב שהן נושאות. דניאל, גבר צעיר שחווה אובדן ממשי שוקע באבל ובאטימות רגשית לאורך שנים. הוא מתקשה לחזור לחיים וליצור קשר משמעותי עם העולם סביבו. מולו ניצבת אור, אישה שחלתה בסרטן וננטשה על ידי בן זוגה דווקא בשיא ההתמודדות. האובדן שלה אינו מוות, אך הוא מוחשי לא פחות: אובדן האמון, הזוגיות והחלום על חיים משותפים כפי שדמיינה אותם.

המפגש בין השניים יוצר תהליך עדין של היכרות, שיקוף וריפוי הדדי. משיחות, ממפגשים ומהסיפורים שנהגה אור להמציא על אנשים זרים נחשפות שכבות עמוקות של כאב, של פחד ושל תקווה. בהדרגה מתברר שהניסיון לעזור לאחר הופך גם לדרך להביט פנימה וכי הריפוי הוא לא תהליך חד כיווני, אלא תנועה משותפת.

דן שואל באמצעות ספרו האם ניתן בכלל להשוות בין סוגי אובדן שונים או שכל אדם נושא את צלו שלו בדרכו הייחודית. לצדן של הדמויות המרכזיות מופיעות דמויות משנה שחוות אף הן פרידות מחלומות שלא יתגשמו ומעמיקות את העיסוק במחיר הרגשי של ויתור, של קבלה ושל השלמה.

את הספר "צל של חלומות" כתב דן אגם בבגרות, ברגישות ובאנושיות בו הוא פונה במיוחד לאנשים שחוו שבר, שינוי או פרידה שלא זכו ללגיטימציה מלאה מהסביבה. זהו סיפור על אבל שקט, על כתיבה, על קשב כדרך התמודדות ועל האפשרות לבחור בחיים גם כשהחלומות שלא התגשמו ממשיכים ללוות אותנו כצל נוכח, אך ניתן לנשיאה.

הרעיון לכתיבת הספר

"הסיבה שהחלטתי לכתוב לא הייתה חלום ישן שקיבל סוף סוף מקום. זאת הייתה התפרקות: משבר גדול של המשפחה, משבר בריאות של הקרובים אליי ביותר. יש לי ילד בעל צרכים מיוחדים בתפקוד לא גבוה שלצערי בגיל 11 נאלצנו להוציא אותו מהבית. זאת הייתה החלטה קשה מאוד שהשפיעה על כל בני משפחתנו. אשתי חלתה בסרטן זמן קצר לאחר מכן והרגשתי שעולמי מתפרק. השתתפתי בקבוצת תמיכה למשפחות במצבי ושם הציעו לי להעלות על הכתב את כל מה שקרה לי – את התחושות, את הכאב – גם אם לאחר מכן זה ילך לפח".

בראיון איתו הוא  מספר על שנים קשות מאוד בבית, על סיטואציה בה "כל הבית סובב כל היום סביב ילד אחד שדורש תשומת לב בלתי פוסקת, סביב ילד אחד שמכתיב שגרה של כוננות ובתוך זה שני הילדים האחרים  וגם החיים האישיים של ההורים – זזים הצידה".

"צריך להגיד תודה על מה שיש, גם כשכואב"

בספרו חושף דן אגם את הכאב שלו: מול הבן, ההתמודדות עם מחלתה של אשתו ועם ניפוץ החלום לשמוע את בנו מדבר. "לכולנו יש חלומות, לכולנו יש רצונות, לא כולם מתגשמים. כשכתבתי שאלתי את עצמי 'מה עושים עם האובדן הזה. האם שוקעים בתוכו, או מקבלים אותו?'", הוא מספר.

מה פירוש שם הספר "צל של חלומות"?

"החלומות שלא התגשמו, השאיפות שלא התממשו – הולכים איתנו כצל – אנחנו לא נפרדים מהם לגמרי, הם לא נעלמים, הם פשוט משנים צורה. הם נוכחים לידך גם כשאתה צוחק, גם כשאתה מתפקד, גם כשאתה 'בסדר'".

מה החלום שלך?

"החלום שלי קשור לבני. כשהוא נולד רציתי רק שהוא יהיה בריא. בהמשך ראיתי את הפער בינו לבין אחותו התאומה. חלמתי שהוא יהיה כמוה. החלום הכי גדול שלי שאני אזכה באחד הימים לשמוע אותו מדבר. הוא לא ורבלי, יש לי ילד שאני לא יודע איך נשמע הקול שלו, אני לא יודע איך עבר עליו היום בבית הספר ומה שלומו באמת".

דן מספר כי התקשורת בין בני המשפחה והבן מתנהלת באמצעות כרטיסיות, לוחות תקשורת, אוצר מילים מצומצם מאוד. לפעמים הקשר לא מצליח, ואז מגיעים לסבבים של התפרצויות שיכולות להגיע גם למצבים אלימים".

מה נתן לך את הכוח להתמודד עם כל המצב?

"אתה מחליט איך אתה חי עם זה. אתה רוצה לשכב על הרצפה ולבכות. אם אתה רוצה להתמודד, אז תקום – מותר להזיל דמעה, אבל לקום. הכוח שלי בא מהחיים עצמם: צריך להחזיק בית, יש שני ילדים נוספים, יש אישה שהיא 'החבר הכי טוב שלי' הוא מספר שבלי חברות אמיתית בין בני הזוג הכול מתפרק.

עד כמה הספר מתעד את המציאות?

"בספר אני עוסק בהשוואה בין אובדן ממשי לבין אובדן לא ממשי. את שניהם אני מכיר. הגיבור דניאל חווה אובדן ממשי ושוקע במשך שנים בתוך עצמו, לא מצליח להתרומם מעל האבל. מולו נמצאת אור – אישה שחלתה במחלת הסרטן וננטשה בתוך כדי המחלה. האובדן שלה הוא לא ממשי במובן שאין מוות, אבל יש שבירה, יש נטישה, יש חלום שנגמר. אני שואל את עצמי וגם מפנה לקורא את השאלה: מי משניהם נמצא במצב יותר קשה? ומנסה להשיב בקו העלילה שאין כאן מקום להשוואה – כל אחד והסיפור שלו על האובדן שלו, על האבל שלו ועל ההתמודדות שלו".

"דניאל מבחינת קווי האופי הוא אני. יש דברים עליהם לא כתבתי כדי לשמור על פרטיות בני משפחתי. אל תחפשו את הסופר בתוך הטקסט, תחפשו את עצמכם – כמו שאדם שומע שיר ומזדהה, הוא מזדהה עם עצמו לא עם מה שעבר על הכותב. כך גם כאן: בספר אני מנסה להחזיר את הקורא אל עצמו".

בסופו של דבר, הוא מודה שדניאל בנוי מקווים מקבילים אליו. הוא נתן לדניאל "לא מעט", אבל יש מקומות שהוא השאיר לעצמו. לא כל דבר מונח על השולחן – הוא טוען שיש סיטואציות ושנים שהוא מעדיף שיישארו איתו.

מה המסר שאתה רוצה להעביר לקוראים?

"אם אתה במשבר – קודם כל שב וכתוב – לא לשתוק, אל תסתיר ואל תחביא בייחוד אם אתה מתקשה לדבר עם חבר קרוב או עם משפחה קרובה. אני ממליץ לא 'לכתוב למגירה', אלא להוציא את הדברים מהמגירה. מבחינתי זאת הייתה כתיבה תרפויטית. לפעמים נשארתי בלי יכולת לבטא את הרגשות שלי וכאן נכנסו השירים".

הסבר

"לפעמים אתה שומע שורה משיר, משפט, פזמון ואתה אומר לעצמך: רגע, זה מדבר עליי, זה אני", דן משתמש בספרו בשירים כדרך לקצר מרחק אל הרגש. הוא מספר שהוא פותח את הספר בכמה שורות משירים של זמרים ושל זמרות ידועים – שירים שמצליחים בכמה מילים "לסכם סיטואציה" שהייתה דורשת ממנו פרק או שניים. הוא משלב בספר כ-12 שירים.

מה נאחל לך לסיום?

"שהספר יגיע לכמה שיותר קוראים שנמצאים במשבר, שאדע ושאמשיך להתמודד עם משברים אם יגיעו. כיום אני עובד על ספר המשך כך שאני לא נפרד עדיין מהדמויות ומהכתיבה שעשתה לי רק טוב בזמן השפל שלי".

"אני גם מבקש", הוא מוסיף לקראת סיום, "לומר תודה לאנשים מופלאים, שכולם לב, של "בית פישמן– בית לחיים", לאנשי "שלו שרותי שיקום" ולא פחות חשוב למקום עבודתי ולממונים עלי, על הכלה, סובלנות והמון אמפתיה".

"צל של חלומות" הוא לא ספר שמבטיח נחמה קלה, הוא לא מספר אגדת "סוף טוב" פשוטה. דן אגם מבקש בספרו דבר אחד: להכיר בכך שהחלומות שלא התגשמו לא נעלמים, הם נשארים כצל ולבחור כל יום מחדש איך ללכת איתם – לשקוע בהם או ללכת קדימה למרות שהם לידך.

הספר "צל של חלומות" זמין בחנויות הספרים המקוונות

ניצה אבירם יוצאת מהעיתונות אל הפרוזה וכותבת רומן ביכורים שנולד מחייה בירושלים בשְכֵנות לכפר עיסאוויה. הספר "בטן חזקה" הוא רומן משפחתי–חברתי, נוגע ללב, שעוסק בשאלות של זהות, שייכות, אובדן וגעגוע ובדילמה האנושית והאוניברסלית של איזון בין קריירה למשפחה. ספר שנולד ממציאות ירושלמית טעונה בו מבקשת ניצה לגעת בחוויות שחורגות מגבולות המקום והזמן.

מאת: זהר נוי   צילום:ניצן אבירם

"בטן חזקה" הוא סיפור על משפחה וגעגוע, רומן ביכורים של העיתונאית ניצה אבירם שנוגע בכולנו. הספר נפתח במבט אל המתרחש בסמטאות הכפר, מבט מהמרפסת אל השכנים, לכאורה מבט יום יומי לאורך חיים שלמים. העלילה מתרחשת בתפר שבין הגבעה הצרפתית בירושלים לבין הכפר עיסאוויה, ועוסקת בזהות, חיפוש שורשים, כמיהה לאהבה, חיים שלמים שמצטמצמים לשאלה אחת שחוזרת בכל גיל ובכל מקום: איך משלבים בין קריירה למשפחה ומה המחיר שמשלמים כשמשהו מתפספס.

על מה הספר?

העלילה עוקבת אחר מסלול חייו של ד"ר עלי חוסיין, רופא מוערך, מסור ושאפתן שמבקש להתקדם בקריירה אך מוצא את עצמו נבלם על ידי מחסומים בנסיבות חייו המורכבות. במקביל להתמודדות המקצועית, חוסיין מגדל לבד את בתו לאחר שאשתו נפטרה. הבת נושאת עמה כאב של נטישה ואובדן והקשר ביניהם מתוח, רגיש ושברירי. ההחלטה שלו לעבור לגור בשכונה יהודית, מובילה לשרשרת של תקלות והסתבכויות בבית, בעבודה ובנפשו של הגיבור.

"בטן חזקה" (הוצאת איפאבליש) הוא ספר על חיים משותפים ודו–קיום, על יחסי הורים וילדים, על אשמה הורית, על שאיפות מקצועיות ועל המחירים שמשלמים כשמנסים לְרָצות את כולם. זהו רומן בו מוצגת מציאות מורכבת בלי פתרונות פשוטים והקורא מוזמן להרהר בשאלה מה באמת מחזיק אותנו עומדים גם כשהכול מתערער.

עלילת הספר היא פרי דמיון?

לא לגמרי. זה לא רק הסיפור של חוסיין. בעלילה שזורים סיפורי חייה של הכותבת, לאורך דרכה המקצועית בעולם העיתונות ועד לכתיבת הספר, כשברקע מכשולים, פחדים, דאגות ומפגשים עם רופאים. 

ניצה אבירם (72), אם לשניים וסבתא ל-5 נכדים עזבה את ירושלים לפני 12 שנה. היא נולדה וגדלה בירושלים – דור חמישי בעיר: "העיר קצת נגמרה לנו", היא אומרת בפשטות ומתארת את חייה היום כמרחב חדש של זמן ומקום. "אחרי שנים רבות בתחום העיתונות, עם המתח היום יומי של עמידה בדד–ליין, סיקור פיגועי טרור ועוד משימות יום יומיות מלחיצות, הגיעו ימים של רוגע. חייתי את החיים בקצב מסחרר. הגיע הזמן להאט וליהנות מעשייה אחרת".

מתי עלה הרעיון לכתוב ספר?

"עוד כשהייתי צעירה זה בער בי. אבל העבודה התובענית, ואירועי החיים, לא אפשרו. כנראה שגם לא היו לי אז את הכלים לכך. אין ספק שניסיון החיים וחומרי החיים תרמו לכתיבת הספר. אחרי ארבעה עשורים של כתיבה ב'ידיעות אחרונות' רציתי לכתוב אחרת. לא ראיונות או דיווחי חדשות, לא כתבות עיצוב ואדריכלות, אלא כתיבה על החיים עצמם".

"הספר 'נולד' אחרי שלושים ושמונה שנים של שכֵנוּת, במהלכן השקפתי מביתי אל מציאות בלתי אפשרית של דו–קיום שביר ונפיץ. בחרתי לספר על משפחה, על געגועים לאימא, על שאיפות מקצועיות ודילמות מוסריות. מסתבר שהחיים מספקים גם את ה'חומר', וגם את הפצע, את הגעגוע ואת ההשראה והכוח לכתוב".

אילו אירועים בחיים שלך נתנו את ההשראה לכתיבה?

"המון. בעיקר אלה שהשאירו זיכרון עמוק או צרבו צלקת. כשהייתי נערה אימא הייתה חולה מאוד. עניין גניקולוגי מורכב וניתוח שהסתבך. באותה תקופה לא דיברו עם ילדים על ענייני רפואה, ובטח לא על כריתת–רחם. הכול היה סודי ומושתק. לא ראיתי את אימא חודשים ארוכים, לא ביקרתי אותה, וכך נוצרה טראומה ורתיעה מבתי חולים. התיקון הגיע בזכות העבודה. כעיתונאית צעירה נדרשתי לסקר את האירועים הקשים בעיר, נשלחתי לבתי–החולים להביא סיפורים מהשטח. הניתוק והריחוק המקצועי סייעו לי להתגבר על הטראומה. 

מה פירוש שם הספר "בטן חזקה"?

"זה ספר שנכתב מהבטן והשם מתייחס הן ל'בֶּטֶן' במובן הפשטני של המילה והן במובן הסימבולי. מקום בגוף בו מתהווים חיים חדשים כשבמהלך העלילה יש לא מעט תיאורים שעוסקים בניתוחי בטן, רֶחֶם, פוריות, היריון ולידה – נושאים שליוו את החיים שלי בעוצמות חזקות.  גם עולם הריקוד והתנועה ששזור בעלילה, מתחבר אל 'בטן חזקה', אסופה, יציבה טובה שצומחת ממרכז הגוף. גם בעולם הרגש, את החרדות והפחדים מרגישים בבטן, והאינטואיציה מגיעה מהבטן.   

איך קורה שעיתונאית צעירה שגדלה בשכונות המבוססות של ירושלים בוחרת לעבור לגור בשכונה על קו התפר בצפון העיר? 

זה קרה בקיץ 1976, כשמטוס אייר פראנס נחטף. היא הייתה עיתונאית צעירה (23), שנה אחרי שהתקבלה לעבודה בעיתון, ונשלחה לראיין את אילן הר–טוב, הבן של דורה בלוך שהייתה בין החטופים. "הביקור אצל הר–טוב בשכונת–צמרת הבירה שינה את חיי", היא מספרת ומתארת איך התאהבה בשכונה שלא הכירה קודם, "הבתים הקטנים על צלע ההר, הנוף הפסטורלי של הכפר, האור בשעת בין ערביים על נוף המדבר, כל אלה שבו את ליבי. באותו שבוע שכרתי דירה בשכונה".   

החיים בצמרת הבירה נגעו בקו–התפר לא כפרויקט פוליטי אלא כמציאות יום יומית. "מרבית חיינו עברו בשכונה הזאת. אירועי האינתיפאדה התרחשו מול הבית שלנו. לא אשכח את היום המפחיד בו אירע פיצוץ עז ועשן שחור עלה השמימה. צה"ל פוצץ את בית הדפוס של אש"ף בו הודפסו כרזות הסתה נגד מדינת ישראל. גם האירוע הזה מופיע בספר".

מהיכן מגיע הצורך לעסוק בחוויות שקשורות לבתי חולים?

"נוסף לאשפוז הארוך של אימי, ואחרי שני ניתוחים קיסריים שלי, פגשתי שוב את בית החולים במסע משפחתי ארוך ומטלטל. מצאתי את עצמי על הספסל במסדרון, מתפללת להחלמת הבת שלנו ולשלמות המשפחה", מתוודה אבירם ומספרת שגם בעבודתה העיתונאית נחשפה לרגעים קשים של המשפחות ליד חדרי הניתוח – חילוניים, חרדים, ערבים, כולם נפגשו בנסיבות קיצוניות, אינטימיות וכל ההבדלים נמחקו. 'מיקרוקוסמוס' של העולם שמחוץ לכותלי בית חולים, אבל עם חוקים אחרים".

את מספרת על משפחה בכפר ערבי. מהיכן מגיעה ההשראה?

"אחרי מלחמת ששת הימים טיילתי עם אבא בסמטאות העיר העתיקה אותן הכיר מילדותו. הוא אהב את השווקים, את השיחות עם הסוחרים הערבים. כשהיה מתיישב איתם לכוס קפה ואני לא ממש הבנתי על מה מדברים – חצי עברית, חצי ערבית, ניסיתי לדמיין איך נראים החיים שלהם. עשר שנים לאחר מכן, ההתבוננות הזו נמשכה כשהתגוררנו בצמרת–הבירה והמפגשים היו במכולת השכונתית, בבית המרקחת, ובפיצרייה. 

האם הכתיבה העיתונאית עזרה לך בכתיבת הספר? המפגש עם אנשים, ההתבוננות בחיים של אחרים?

"בוודאי. בעיקר השנים שהייתי כתבת חדשות שזה כמו לחיות בתוך סיפורים של אחרים. אחרי 15 שנה של כתיבה מהשטח, הרגשתי שחיקה וקושי לעבוד סביב השעון כשבבית מחכים שני ילדים. רציתי למצוא איזון נכון בין עבודה למשפחה, ועברתי לכתיבה על אדריכלות ועיצוב, נושאים שאני אוהבת".

למי מיועד הספר?

"לכולם. העלילה אוניברסלית ומתאימה לכל מקום בעולם. סיפור על משפחה, על מצבי חיכוך, על מערכת יחסים לא מאוזנת, ועל דמויות שמטולטלות בין רצון לחיות בשקט לבין מציאות שמסרבת להיות שקטה. כל אחד יכול למצוא את עצמו בתוך העלילה המציפה נושאים אנושיים שנוגעים בכולנו: יחסי הורים וילדים, יחסים בעבודה, אמביציה, והשאלה: איך להימנע מנזקים בניסיון לשלב בין קריירה למשפחה".

איפה את פוגשת את עצמך בתוך דמותו של גיבור הספר?

"שנינו מאמינים ולא מאמינים באלוהים. שנינו לא מצליחים להשתחרר מאמונות טפלות אליהן נחשפנו בילדותנו, וגם – נומרולוגיה ומספרים, פחדים, אמביציה והתמדה, מלחמה על הבית ועל המשפחה, ועוד ועוד… הכול מופיע בספר".

איזה מסר את רוצה להעביר?

"שמשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיינו. אם לא מבינים את זה כשצעירים אז החיים מלמדים אותנו".

מה נתנה לך הכתיבה של הספר?

"המון. זה היה תהליך פנימי של עיבוד נתוני חיים וניקוז תחושות שישבו עמוק בבטן והשתחררו בזכות הכתיבה. עבודה שנמשכה חמש שנים ותהליך שחידד את ההכרה שהמשפחה היא ה-ESSENCE  של החיים, צריך להשקיע בה ולשמור עליה".

הספר "בטן חזקה" הופך מרומן על רופא ובתו לספר בעל שכבות: ירושלים המפולגת והמחוברת, בית החולים כמקום בו ההבדלים מתאיידים לרגע, משפחה כמקור כאב וכמקור הצלה, וכתיבה כדרך לנקז, להזדכך ולשחרר. אחרי ארבעים שנות כתיבה על אחרים, אבירם כותבת על החיים עצמם – לא כדי לסגור חשבון, אלא כדי לחזור אל מה שלא מפסיקים לשאול: איך בונים חיים רגילים בתוך מציאות לא רגילה, ואיך שומרים על בטן חזקה כשאין דרך אחרת.

הספר "בטן חזקה" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות.

ברומן "מוסר כליות" מציב ד"ר יוסי זיו מראה חדה מול הקוראים ושואל מה קורה כשעקרונות מוסריים מוחלטים מתנגשים באהבת הורים, בפחד ובאחריות לחיי ילד? ספר שיגרום לכם לחשוב גם על החיים שלכם.

צילום: רנטה שטורצנגר

מאת:  זהר נוי

מה הייתם עושים אם זה היה הילד שלכם? זאת שאלה מוכרת בכל דיון מוסרי תיאורטי, אבל ברומן "מוסר כליות" שכתב ד"ר יוסי זיו היא מפסיקה להיות תרגיל מחשבתי והופכת למציאות מעיקה. במרכז העלילה יואב נער בן שבע עשרה חולה אנוש שזקוק להשתלת כליה. בניגוד למצופה הוא מסרב בתוקף לקבל תרומה מאדם חי גם מהוריו מעמדה אתית נוקשה: אסור להשתמש בבני אדם כאמצעי בלבד ואסור להפוך את הגוף האנושי למאגר של "חלקי חילוף".

"אני לא משתמש באנשים רק כאמצעים, זה אסור וזהו", הוא אומר להוריו ומוכן להסתפק בדיאליזה גם במחיר סיכון חייו עד שיימצא תורם שנפטר. זאת לא גחמה של מתבגר, אלא תפיסת עולם מגובשת, עקבית ומודעת. מולו ניצב אביו מאיר, מרצה לאתיקה באוניברסיטה. אדם שכל חייו לימד סטודנטים על כבוד האדם, על גבולות הכוח, על הסכנות שבהצדקת אמצעים בשם מטרות נעלות. עקרונות שבאותה עת התנגשו חזיתית עם תפקידו כאב. האם עליו לכבד את עמדת בנו גם אם משמעותה סכנת חיים ממשית או שמא מותר ואולי אף חובה לחפש פתרון אחר גם אם הוא כולל הסתמכות על מצוקתו של אדם זר שייאלץ למכור איבר מגופו?

המתח הזה, בין אהבה לאחריות, בין מוסר מופשט למחויבותו כאב, הוא לב ליבו של הרומן המרתק "מוסר כליות" (הוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת) שכתב ד"ר יוסי זיו בן ה-75, אב לשניים וסב לחמישה שחובק כעת את ספרו החמישי.

זיו יליד תל אביב הוא בעל דוקטורט בכימיה ולמד לימודים מתקדמים בפילוסופיה, לימד מדע ופילוסופיה בארץ ובחו"ל, ערך כתבי עת בינתחומיים והנחה סדרות לקהל הרחב במוזיאון תל אביב. בעשורים האחרונים עבר מרכז הכובד של כתיבתו לכתיבת ספרות, אך העיסוק בדילמות מוסריות, בזהות ובקשרים אנושיים מלווה את כל יצירתו. "מוסר כליות" הוא ספרו החמישי שמצטרף לשורה של רומנים ולספר מסות בהם בוחן זיו מצבים לא חד משמעיים שיוצרים דילמות: כאלה שאין בהו טוב מוחלט או רע מוחלט, אלא בני אדם שמנסים לפעול בעולם סבוך של ערכים סותרים. השאלה המרכזית אינה מי צודק, אלא מה המחיר של להיות צודק.

מסקירות ביקורת ברשת מתגבשת הסכמה שיוסי זיו הוא קול ספרותי שלא מנסה להתחנף לקורא, אלא לאתגר אותו. הקוראים מתארים כתיבה חדה, מדויקת  שנשענת על תחקיר רציני, אך לא מאבדת לרגע את הממד האנושי. רבים מציינים כי כבר בעמודים הראשונים ניכר שמדובר בסופר שיודע לאן הוא הולך, גם אם הדרך לשם רצופה ספקות, שאלות ואי נוחות מכוונת. אחד המאפיינים שחוזרים שוב ושוב בתגובות הוא היכולת של זיו לכתוב ספר קריא ומותח, מבלי לוותר על עומק.

על מה הספר הנוכחי שלך "מוסר כליות"?

"הספר עוסק באדם שמנסה לחיות חיים סבירים מבחינה מוסרית. הוא לא צדיק וכמו רבים מאיתנו הוא חוטא פה ושם בחטאים קטנים  עד שהוא נקלע לדילמה סביב בנו החולה באי ספיקת כליות. הוא רוצה להציל את בנו ומוכן לשקול גם פתרון אסור מבחינה חוקית ומוסרית – תרומת כליה בתשלום מאדם במצוקה. הגיבור, מאיר שרון, דוקטור לפילוסופיה שמלמד אתיקה, גרוש, אב לשני ילדים. דווקא הוא שמלמד מוסר נאלץ לשאול את עצמו עד כמה מותר לחרוג מהעקרונות כשהחיים של הילד שלך מונחים על הכף".

סביב מאיר ויואב גיבורי הספר נעות דמויות נוספות שמחדדות את הדילמה: עמליה, האם, גרושתו של מאיר, ענת המאהבת שלו שהיא רופאה נשואה ויאיר חברו של מאיר שהוא עורך דין. כל אחד מהם מייצג זווית אחרת של השאלה – רפואית, משפטית, רגשית וכל אחד מהם יתמודד עם דילמות משלו או שלה.

אחת השאלות שחוזרות בספר היא האם מותר להקריב מוסר למען האהבה. האם הורה שמוכן לעגל פינות מוסריות כדי להציל את ילדו הוא אדם פחות מוסרי או אולי יותר מוסרי ומה דינם של אנשים בעלי עקרונות מוחלטים, כאלה שאינם מוכנים לסטות מהם גם במחיר כבד? האם העקביות היא מעלה או עיוורון? זיו לא מציע בספרו תשובות קלות ולא מטיף, להיפך הוא בונה סיטואציה אנושית מורכבת בה כל בחירה כרוכה במחיר מוסרי כבד.

למה בחרת דווקא בדילמה הזאת?

"בחרתי בדילמה הזאת כי היא פותחת צוהר לעולם רחב של תוכן שמעסיק אותי. מי הוא אדם יותר טוב ומי יותר מסוכן – מי שדבק בעקרונות בצורה מוחלטת או מי שחי חיים אנושיים שמחייבים פה ושם פשרות – אדם שהוא לא צדיק גמור ולא רשע? יש אמירה מדהימה בעיניי בתלמוד: 'לא חרבה ירושלים, אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין', כלומר יישום מוחלט של החוק – 'ייקוב הדין את ההר' עלול להוביל לאסון. גם בספרו הידוע של פון קלייסט 'מיכאל קולהאס' הגיבור שנעשה לו עוול, כדי לנקום על העוול הוא מצית מלחמה נוראה בשם הצדק. לעומת האנשים האלה שדבקים בכללים ללא היסוס מתוך חובה מוחלטת ובלי לסטות לימין ולשמאל בלי קשר לתוצאה יש אנשים אחרים – כאלה שחוטאים פה ושם, אבל כשהם נתקלים בדילמה אמיתית הם מתעשתים ומחליטים. בספר אני מזכיר את שינדלר מרשימת שינדלר שלא היה אדם מוסרי במיוחד – הוא היה שתיין ורודף נשים, אבל כשהגיע הרגע, עשה את המעשה הנכון אפילו יותר ממה שדורשת החובה המוסרית. לפעמים מי שאינו 'צדיק' הוא זה שמציל חיים ומי שצדיק מדי גורם לפעמים לאסון – על זה אמר קהלת 'אל תהי צודק הרבה'".

איך היה תהליך הכתיבה?

"היות שבספר אני עוסק בבעיה רפואית עשיתי תחקיר קצר, קראתי עדויות של אנשים שעברו השתלת כליה, צללתי פה ושם למונחים מקצועיים וניסיתי להבין לעומק עולמות שלא חוויתי על בשרי. ברור שלא כל מה שכתוב בספר מבוסס על חוויה אישית, אבל חשוב היה לי להיות נאמן למציאות – לא לייפות, לא להמציא דרמות, אלא לכתוב אמת ספרותית שנשענת עד כמה שאפשר על עובדות, קולות אמיתיים וידע שנאסף בזהירות, אם כי יש תמיד טעויות. אני כותב בדרך כלל מהר, כמעט בלי לעצור, אבל מאז אוקטובר הארור משהו נתקע. המילים כבר לא מגיעות כמו פעם. אני מתיישב מול מסך המחשב, יודע מה אני רוצה לומר ולא מצליח. הספר הזה לעומת זאת נכתב לפני כארבע שנים בתקופה אחרת לגמרי כשהכתיבה עוד הייתה מקום בטוח בשבילי. גם אז לא הייתי בטוח שמה שאני כותב באמת טוב. הספק תמיד שם. יש לי כמה חברים אליהם אני שולח טיוטות, אבל אני כמעט אף פעם לא מבקש מהם תגובות או חוות דעת מפורשת – לא מפחד לשמוע, אני לא פוחד מביקורת, אחרי הכול אני לא הבן של ביאליק, אלא כדי לא לגרום למי שקורא ולא אוהב לשקר. חבריי הקרובים יודעים שאני לא חושש מביקורת ולא אחת ולא שתיים הם מעירים הערות, מצביעים על חור בעלילה, על משפט לא מדויק, על משהו שצריך עומק נוסף וההערות האלה בלי הגזמה מצילות ספר."

מה אתם הייתם עושים?

הרומן הוא לא מאמר פילוסופי מחופש לסיפור, אלא דרמה אנושית חיה ונושמת. יש בו רגעים קומיים, רגעים מרגשים ולעיתים גם מתח של ממש. זיו מצליח לשלב דיון רעיוני עמוק עם עלילה נגישה, כתיבה בהירה והומור דק שמקל על כובד הנושא. הקורא לא יכול להישאר אדיש: שוב ושוב הוא נדרש לשאול את עצמו היכן הוא עומד ומה היה עושה אילו הוטלה עליו הכרעה כזאת.

בסופו של דבר זהו רומן שמאלץ את הקורא להפסיק להתחבא מאחורי סיסמאות מוסריות כלליות ולהתבונן מקרוב במפגש הכואב בין רעיונות גדולים לחיים עצמם. לא במקרה השאלה שמלווה את הקריאה עד העמוד האחרון היא גם הפשוטה והאכזרית מכולן: מה הייתם עושים אתם אילו הייתם האב?

יש משהו מיוחד שחשוב לך שהקוראים ייקחו מהספר שכתבת?

"חשוב לי שכשיגמרו הקוראים לקרוא הם ימשיכו לחשוב עליו. זה באמת הדבר המרכזי, אבל לפני הכול ואחרי הכול שייהנו מהקריאה. ברגע שאנחנו רודפים אחרי שלמות מוסרית, אנחנו לפעמים מפספסים את האנושי". בספר הוא מנסה לומר: "תעשו טוב, תנסו לפעול נכון, אבל תזכרו שאתם בני אדם – מותר לטעות, מותר להתלבט, לפעמים הבחירה הכי טובה היא פשוט הבחירה הפחות גרועה".

לדבריו אם הקורא מסיים את הספר עם פחות ודאות ויותר מחשבה – הוא עשה את שלו. "אני לא רוצה שיסגרו את הספר ויגידו 'הבנתי הכול'. להיפך אם נשאר סימן שאלה, אם משהו מערער, אם יש אי נוחות קטנה – זאת בדיוק הצלחת הספר".

הרומן "מוסר כליות" זמין בחנויות הספרים המקוונות

ד"ר אדי יאיר שקד, מחבר הספר "נחושות לנצח: 120 שנות היסטוריה של נשים בספורט בישראל" מספר בספרו על ההיסטוריה של הספורט הנשי וההנחות המופרכות שליוו אותו: "רופאים טענו שקפיצה בחבל עלולה לגרום לנשים לכפות רגליים שטוחות ולבעיות במעיים. חלק מהתפיסות המעוותות האלה עדיין רווחות"

צילום: לב לייקין

מאת:  זהר נוי

בספר חדש "נחושות לנצח: 120 שנות היסטוריה של נשים בספורט בישראל" שיצא לאחרונה לאור מצליח ד"ר אדי יאיר שקד לחשוף ולהנגיש את הסיפור ההיסטורי של הנשים בספורט בישראל – סיפור שלא סיפרו עד כה בהיקף ובעומק כזה. זהו מחקר מקיף וראשון מסוגו שעוסק במעמדן, במאבקיהן ובהישגיהן של נשים בספורט בישראל לצד סקירה היסטורית עולמית רחבה.

מהעת העתיקה ועד טוקיו 2020

הספר (בהוצאת ספרי ניב) נפתח בסקירה מרתקת על התפיסות התרבותיות והחברתיות כלפי נשים וספורט החל מיוון ורומא העתיקות דרך ימי הביניים ועד המאה ה-20. ד"ר אדי יאיר שקד בוחן את הדעות הקדומות שהובילו להדרת נשים מהזירה הציבורית בכלל ומעולם הספורט בפרט. בין הציטוטים בספר אפשר למצוא אמרות של אריסטו: "הגבר הוא העליון והאישה נחותה… על הגבר לשלוט ועל האישה להיות כנועה וצייתנית", של קלארק: "הפיזיולוגיה של האישה נקבעת… שבינה לבין אנרגיה למטרות אחרות" ואף של פייר דה קוברטן – מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים שהתנגד נחרצות להשתתפות נשים באולימפיאדה וששאל שאלה שהיום לא הייתה יכולה להתקבל אפילו כבדיחה: "האם אנחנו יכולים לאפשר גישה לנשים לכל האירועים האולימפיים? לא… אולי יהיו נשים רצות או אפילו שחקניות כדורגל?".

"אפילו בשנות ה-80 של המאה ה-19 טענו רופאים שקפיצה בחבל עלולה לגרום לנשים לכפות רגליים שטוחות, לפיתול במעיים או לכאבי ראש כרוניים", מסביר ד"ר אדי יאיר שקד. "אלה היו 'עובדות רפואיות' לכאורה שמנעו מנשים להשתלב בפעילות גופנית – תפיסות שעדיין קיימות בחלק מהחברות גם כיום".

בצד הישראלי הוא מתעד בספרו לראשונה את התפתחותן של למעלה מ-1,000 ספורטאיות ישראליות מראשית המאה ה-20 ועד היום ביניהן 360 נשים זוכות לתיאור מעמיק ומפורט. זוהי פיסת היסטוריה חיונית שהייתה עד כה חבויה מעיני הציבור.

מאבק, נחישות והישגים

בספר "נחושות לנצח" משולבת התבוננות היסטורית עם סיפורים אישיים, נתונים על ספורטאיות ישראליות לאורך השנים וקולות שנשכחו לעיתים קרובות. בין השאלות שבספר: מדוע לא ניתנו לנשים הזדמנויות בספורט לאורך השנים? אילו תפיסות מדעיות, תרבותיות וחברתיות שימשו ככלים כדי להגבילן? איך למרות המגבלות הצליחו לפרוץ דרך, להשפיע ולממש את יכולתן? מה משמעות הספורט כהעצמה נשית ומה אפשר ללמוד לעתיד?

בישראל, מציג ד"ר אדי יאיר שקד למעלה מ־1,000 שמות של ספורטאיות כשביניהן כ־360 דוגמאות מובהקות שמפורטות לאורך הספר.

הספר מחולק לשבעה פרקים עשירים ומגוונים. בפרק הראשון בספר תקראו על התפיסות ששררו לגבי האישה בתרבות היוונית והרומית עד המאה העשרים והשפעותיה על השתתפותן בספורט. ביוון הקדומה וכן ברומא נועדו תפקידים שונים לגברים ולנשים: בעוד שלגברים נועדו תפקידים ציבוריים מקומה של האישה היה בבית.

בפרק השני דן ד"ר יאיר שקד במעמדן ובמקומן של הנשים בחברה, בחינוך הגופני ובספורט בישראל לפני קום המדינה ואחריה. הוא עוסק במערכת החינוך טרם קום המדינה ובראשית החינוך הגופני בארץ ישראל ומתאר את דלות האמצעים ואת המורות הראשונות לחינוך גופני בבתי הספר ובבתי המדרש למורים לחינוך גופני. 

בפרק השלישי התפתחות הנשים בספורט בישראל ובין היתר נשים בספורט בתקופת מלחמה. 

בפרק הרביעי סקירת השתתפותן של נשים בספורט מההיבט הרב–תרבותי – השתתפותן בספורט בחברה הערבית הישראלית – מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות ובחברה היהודית דתית.

בפרק החמישי הגורמים שהשפיעו על התפתחות השתתפותן של הנשים בספורט בראשן הפמיניזם שהשפיע על מעמדן של הנשים בחברה הישראלית מחד ומאידך על הנשים בספורט כולל שיעור הסיקור בתקשורת, הפניית תקציבים ושיעור השתתפותן בהנהלות האיגודים ובקרב מקבלי ההחלטות. 

בפרק השישי מתאר ד"ר יאיר שקד את חלקן של הנשים בהתפתחות ענפי הספורט בקבוצה – ענפי הכדור, בענפי הספורט האישיים היחידניים ובענפי הקרב: ג׳ודו, קראטה, היאבקות, טאקוונדו וסיוף, כן הוא סוקר בפרק זה את פועלן ואת הישגיהן של ספורטאיות צמרת בענפי הספורט השונים כולל ספורטאיות שהיו דמויות מפתח בספורט הקבוצתי והיחידני מלפני קום המדינה ועד סוף 2022. 

בפרק השביעי סקירה של השתתפותן והישגיהן של כל הספורטאיות שייצגו את ישראל במשחקים האולימפיים, במשחקי החורף ובמשחקים הפאראלימפיים מהלסינקי 1952 ועד טוקיו 2020 כולל.

למרות היקפו (398 עמודים) הספר נגיש וקריא, מלווה בתמונות ובאיורים ייחודיים ויש בו שילוב של עובדות היסטוריות, פרטים אישיים ותובנות חברתיות. זהו תיעוד מקיף שלא רק מנציח את פועלן של הספורטאיות, אלא גם מציב מראה לחברה הישראלית עד כמה הדרך לשוויון עדיין ארוכה. 

מחקר פורץ דרך

ד"ר אדי יאיר שקד (77) הוא היסטוריון של הספורט, מוסמך לבריאות הציבור ובוגר המכון לחינוך גופני וינגייט. "נחושות לנצח" הוא ספרו הראשון. "הספר הזה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי שעסקה בנושא הנשים בספורט בישראל. בחרתי בתחום שלא נכתב עליו, דבר שגם אִפשר לי לפתוח דלת למחקר חדש. העבודה זכתה להערכה ועם הזמן הבנתי שכדאי להפוך אותה לספר, אבל לשם כך נדרשו הרבה שינויים ותוספות. היה עליי לאסוף הרבה מאוד חומר נוסף, דבר שדרש שנים של עבודת מחקר, של עיבוד, הרחבה וכתיבה מחדש".

 למה דווקא התחום הזה – נשים בספורט?

"קודם כול אני איש ספורט. מגיל צעיר עסקתי בספורט. עוד לפני שלמדתי בווינגייט הייתי פעיל בתחום. לאחר מכן עשיתי תואר שני בבריאות הציבור, תחום שמעודד פעילות גופנית, אז היה לי טבעי לכתוב על נושא שמחבר בין מה שאני אוהב לבין מה שלמדתי. אני גם חובב היסטוריה מושבע, קורא המון, מתעניין בהיסטוריה במידה רבה.  חשוב לי מאוד מה היה קודם מה הייתה ההתחלה של ההתחלה, ולכן ברור היה לי שאם אני כבר כותב, יהיה זה משהו שנוגע בהיסטוריה וגם בספורט. כתבתי את הספר לקהל הרחב. המטרה שלי הייתה ונשארה להאיר את הסיבות למגבלות שחלות על נשים גם בימינו. זאת מטרה שצריכה לעניין קהלים רחבים מאוד.

הספר לא מתחיל ונגמר בישראל. הוא נוגע כאמור בשורשים עמוקים עוד מיוון ורומא העתיקות. היוונים היו הראשונים שיזמו את המשחקים האולימפיים והם אלה שייצרו את ההפרדה המגדרית – לא הרשו לנשים אפילו לצפות במשחקים. כשחידשו את המשחקים האולימפיים ב-1896 לא הרשו לנשים להשתתף, וזה לא דבר שקרה רק אז, אלה תפיסות ששורשיהן בתרבות שהמשיכה אתנו מאות שנים קדימה.

"למרות זאת היו תמיד נשים מיוחדות מאז ומעולם. נשים שקראו תיגר שלא הסכימו לשחק לפי הכללים, לדוגמה עוד ביוון העתיקה נשים ייסדו משחקים אולימפיים נפרדים לנשים שהוקדשו לאלה הרה ובעת החדשה אחרי מרוץ המרתון של שנת 1896 אישה בשם מלפומנה רצה את המרתון בנפרד או טרודי אדרלה בשנת 1926 חצתה בשחייה את תעלת למאנש (הישג מרשים גם כיום) או אמילי ארהרט הטייסת האמריקנית שבשנת 1932 חצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה לבדה.

בספרו כותב ד"ר אדי יאיר שקד שיש התקדמות ברמת ייצוג נשים באירועים, גידול במספר המשתתפות, מדיניות יותר מודעת, אבל הפערים במאמנות, בשיפוט, בהנהגה ובתמיכה כספית עדיין קיימים. 

מה ההישג הכי גדול של נשים בתחום הספורט?

"וואו, אם אני אדבר באופן כללי ההישג הגדול ביותר שלהן זה שהן לא ויתרו על הזכויות שלהן. הן נאלצו להילחם על כל דבר – על ההשתתפות, על התקציבים, על ההכרה. הן פנו לבג"ץ, חוקקו חוקים, ארגנו שביתות, פשוט לא ויתרו. זה ההישג הכי גדול שלהן". 

"נחושות לנצח" אינו רק ספר על נשים בספורט זהו מסמך היסטורי, חברתי ותרבותי שמתעד את מאבקה המתמשך של האישה הישראלית לשוויון בעולם ששמר את הזרקור אך ורק לצד הגברי במשך שנים רבות. זה לא רק ספר תיעודי, אלא גם קריאה לשיח – כיצד החברה רואה ספורט נשי היום ואיפה עוד קיימות מגבלות שמקורן בהיסטוריה, בעמדות קדומות או במוסדות.

בספר מזכיר ד"ר אדי יאיר שקד שכל מה שנחשב "טבעי" או "בלתי נמנע" היה פעם מגבלה חברתית שפותחה או נשמרה על ידי נורמות ולא בגלל מגבלות ביולוגיות בהכרח. הוא מציג דוגמאות חיות של נשים שנפצו תקרות ונעו מעבר למגבלות. כך יכול הקורא לראות שיש אפשרות ויש מקום להתחברות ולתרומה כדי לזרז שינוי. המטרה האולטימטיבית של הספר והיא לעורר דיון: איך החברה תומכת או לא תומכת בנשים בספורט והיכן על המוסדות, החוק, התרבות להשתנות. 

"אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שהקוראים ייקחו מהספר שלי הוא שאין תקרה שאי אפשר לנפץ ובכלל שבעולם הספורט השמיים הם הגבול".

ספר העיון "מותר האדם" מאת אסף סולומון הוא חיבור פילוסופי מרתק שבוחן את מהות האדם, תודעתו וייחודו ביחס לעולם ולשאר בעלי החיים. כל מה שרציתם לדעת על הקיום האנושי, על הפילוסופיה ועל הרוח במסמך אחד שהוא חובה לכל מי שרוצה לדעת מהן האפשרויות שעומדות בפני החברה האנושית בעידן הבינה המלאכותית

 צילום: טל גליק

מאת  זהר נוי

 

אסף סולומון, מחבר הספר "מותר האדם: מבוא לתיאוריה על האבולוציה של התודעה" (הוצאת ספרי ניב), הוא לא רק הוגה דעות ואיש רוח, אלא גם אדם שחי את השאלות הגדולות של הקיום האנושי. מסע חייו שנע בין הקיבוץ הישראלי של ימי התמימות, השירות הצבאי הקרבי, מנזרים בתאילנד, ספינות דייג באלסקה וקהילות רוחניות בקליפורניה הוא עדות למסע אישי ועמוק של חיפוש משמעות, זהות ותודעה.

כבר מהעמודים הראשונים מעלה סולומון שורה של שאלות נוקבות שמלוות את האנושות מאז ומעולם: מה מאפשר את השפה האנושית והאם בעלי חיים יכולים לדבר? האם חופש הבחירה הוא אמיתי או אשליה? האם הטכנולוגיה עתידה להחליף את האדם או שלאנושות יש איכויות שאין להן תחליף? מה ההבדל בין דת לרוחניות? ואיך אפשר למנוע מהידע ומהכוח שצברה האנושות להפוך לכוח הרסני שיביא להכחדתה העצמית?

סולומון לא מסתפק בהעלאת שאלות, אלא מציע פרספקטיבה רחבה ועמדה ביקורתית כלפי תפיסת העולם המודרנית שנשענת בעיקר על תורת האבולוציה שרואה באדם תוצר של תהליכים ביולוגיים בלבד ולא כמי שיש בידו לשקול שיקולים מוסריים ולפעול במודעות.

תודעה נפרדת ותודעה מתפתחת

"מותר האדם" מחולק לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון עוסק בתודעה הנפרדת – התודעה שמייחדת את האדם בהיותו מודע לקיומו, מחזיק בתפיסת עולם ומסוגל לשאול על משמעות חייו. במובן זה הוא נוגע במטה פילוסופיה: לא רק השאלה על מהות החיים, אלא על עצם היכולת לשאול וליצור משמעות.

החלק השני מתמקד בהתפתחות התודעה האנושית. לפי סולומון התפתחות האדם באלפי השנים האחרונות אינה רק ביולוגית או טכנולוגית, אלא היא בראש וראשונה תודעתית. ההתפתחות הזאת לטענתו נעה מהמקום המפוצל והמפורד לעבר תחושת אחדות ושייכות. "חברה אנושית מתקדמת", הוא אומר "נמדדת על פי שלושה קריטריונים עיקריים: היא בת קיימא, אינה אלימה ודואגת לכלל השותפים בה וגם למערכת האקולוגית שמאפשרת את קיומה. חברה מפותחת לא חווה את עצמה כנמצאת במאבק עם סביבתה, אלא כחלק ממכלול רחב, הרמוני ומאוזן".

מסע אישי של חיפוש ומשמעות

חוויה שהשאירה עליו חותם עמוק התרחשה במנזר מבודד ביערות שבצפונה של תאילנד במהלך סדנת ויפאסנה בת 28 יום. "הקורס היה בנוי מפרקים של שתיקה, ישיבה והליכה מודעת. לא היו הרצאות, לא שיח או מפגשים בקבוצה. זה היה קשה הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין. הגוף כואב, המחשבות מציפות והזמן כאילו נעצר. אחרי כשבועיים בשתיים לפנות בוקר קרה משהו".

החוויה אותה הוא מתאר בזהירות שינתה את חייו. "זאת לא הארה במובן הרומנטי, אלא תחושה בעלת עוצמה של קשר וחיבור לכל מה שסובב אותך. העולם כולו נראה מואר, מלא משמעות וכל דבר – גם הכאב והסבל – קיבלו מקום. ראיתי שהאדם הוא חלק בלתי נפרד ממארג רחב של חיים, שלכל דבר יש מקום, סיבה ותפקיד. זאת לא ידיעה שמקורה בחשיבה או בתהליך אינטלקטואלי, אלא במשהו עמוק יותר – ידיעה שכך בנוי העולם ולא יכול להיות אחרת".

עם שובו לארץ עסק אסף סולומון בייעוץ ארגוני ובהנחיית קבוצות, ניהל את עמותת חוס"ן לתמיכה נפשית בחולי סרטן ובני משפחותיהם, הקים בית קפה בקריית טבעון ולימד נושאים של תודעה, קהילה ומשמעות.

"שתי שאלות עיקריות מלוות אותי לאורך השנים: מה אנחנו בני האדם עושים כאן על כדור הארץ והאם יש דרך חיים, צורת התנהלות ומבנה חברתי שיכולים להיות יותר טובים מאלה שאנו מכירים – כאלה שכרוכים בפחות סבל, הרס ואובדן?".

השאלות האלה הפכו למניע הכתיבה של הספר ולבסיס לתפיסת עולם לפיה האדם הוא לא רק יצור ביולוגי, אלא גם ישות בעלת תודעה ואחריות.

אתה עוסק בתודעה, בצדק ובמוסר. אשמח אם תוכל להרחיב

"לאדם מרכיב תודעה שונה באופן מהותי מזה של בעלי חיים אחרים. מרכיב התודעה הזה מאפשר לנו מצד אחד לעשות את כל מה שאנחנו עושים – להסתכל על העולם, להבין אותו ולפעול בתוכו בדרכים שהן שונות לגמרי מאלה של שאר בעלי החיים. יחד עם זאת התודעה הנפרדת היא גם המקור לחוויית הזרות שחש האדם בעולם בו הוא חי ופועל. ב'מותר האדם' אני מפרק ומנתח את החלק הזה של התודעה האנושית: איך היא בנויה ופועלת וכיצד היא גורמת לאדם להתנהג בצורה כל כך שונה משאר היצורים החיים".

מה לגבי צדק ומוסר?

"אני מתמקד בעצם העובדה שהאדם יכול לשקול שיקול מוסרי שמשפיע על דרך ההתנהגות שלו. זה כשלעצמו מעיד על כך שהוא לא רק מגיב למציאות באופן אינסטינקטיבי. פעולה אינסטינקטיבית עוסקת רק ב'טוב המיידי' ולא נכלל בה שום מרכיב מוסרי, לכן הטענה שאפשר להסביר את מכלול פעילותו של האדם כמונעת אך ורק על ידי אינסטינקטים היא לטעמי חסרה מאוד. עצם העובדה שאדם יכול לשקול שיקולים מוסריים מעידה על כך שיש ביכולתו לשקול, להעריך ואף לפעול בדרכים שמעבר לטוב המיידי שלו. הפעולה המוסרית היא פעולה בה קיימת מודעות למעגלים יותר רחבים וראייה לטווח יותר ארוך מ'הטוב המיידי' ומהתגובה המיידית. זה מה שמבדיל אותנו משאר בעלי החיים. האדם הוא היחידי שפועל בעולם על פי 'תוכנית עבודה'. לזה מוקדש חלק מרכזי בספר: לנתח ולהבין מהי תפיסת עולם, איך היא נוצרת, ממה היא מורכבת ואיך היא משפיעה על ההתנהגות שלנו?".

מי קהל היעד של הספר, למה לדעתך הוא חשוב?

 "אני מאמין שמי שמתעניין בשאלות של תודעה, מוסר, חינוך, משמעות, חופש בחירה ויצירה ימצא בספר הזה הרבה חומר למחשבה ואולי גם דרכים חדשות להתבונן על האדם ועל העולם בו הוא פועל. מורים, מדריכים, מחנכים, אנשי רוח ימצאו בו להערכתי חידוש משמעותי לא רק ברמה התיאורטית, אלא גם ביכולת להבין את עצמנו ואת הדרך בה פועל העולם הפנימי שלנו. בספר אני מבסס תמונה של ישות בעלת תודעה פועלת, יוצרת, ואחראית – גם כיחידים וגם כקבוצה או קולקטיב".

"מותר האדם" הוא טקסט פילוסופי, אך יש בו גם קריאה להתעוררות – להכרה בכך שעיקר ההתפתחות של המין האנושי לא מצויה בתוספת ידע או בשכלול טכנולוגי, אלא בהתפתחות התודעה ובדרך בה רואה האדם את עצמו ואת מקומו בעולם.

איך אתה רואה את מקומה של הטכנולוגיה והבינה המלאכותית בימינו?

"החשש משינויים טכנולוגים", הוא אומר "אינו חדש והוא מלווה אותנו מאות שנים לפחות, ככל הנראה יותר. נכון אמנם שבמקומות מסוימים התפתחות טכנולוגית מחליפה את האדם ויש גם מקרים בהם כניסתה של הטכנולוגיה גורמת לאובדן או להחלשות של יכולות כאלה או אחרות, אך הטכנולוגיה היא כלי, היא אינה המהות כי את המהות מגדירה התודעה. למחשב, לרובוט או לבינה מלאכותית כלל לא משנה מה יקרה, איך ייראה העתיד וגם לא איכפת להם אם הם ישרדו או לא – אך לאדם כן איכפת. איך ייראה העתיד תקבע התודעה האנושית, הטכנולוגיה יכולה רק לתמוך בכך. אם ניצור מציאות של שולטים ונשלטים, של מנצחים ומנוצחים בה טובתו של האחד באה על חשבון אחרים, אז הטכנולוגיה תהיה עוד כלי שיביא אותנו לשם. אם נלמד ליצור מערכות של אמון, שיתופי פעולה ומרחב חופשי ליצירתיות ולביטוי אישי גם כאן הטכנולוגיה יכולה להיות לעזר רב – הבחירה היא רק בידנו".

"מותר האדם" הוא ספר עיון עמוק, מאתגר ומרתק, אבל יש בו גם מסר של אופטימיות ותקווה. "התפתחות התודעה", אומר סולומון "נעה מהמקום המפוצל שחווה את העולם כזר, כעוין וכמנוכר אל האחדות בה החוויה היא של קשר, של שייכות, של חופש בחירה, של יצירתיות ושל משמעות. התהליך אינו רציף, יש בו עליות ונסיגות – האדם יכול לתמוך בו באופן מודע ובמקרים אחרים לעכב או להתנגד לו, אך בסופו של דבר הוא מתרחש כל העת".

"בסופה של הדרך יש עולם שהוא פחות זר, פחות אלים ופחות מנוכר ובפער ניכר. מי שירצה יוכל גם לקרוא לו גן עדן. המשיח לעומת זאת לא מגיע. התפתחות התודעה הוא פרויקט שכל כולו באחריותנו".

 

הספר "מותר האדם: מבוא לתיאוריה על האבולוציה של התודעה" זמין באתר ההוצאה: nivbook.co.il

מאת: זהר נוי  צילום: עידית פלד גרוס

רומן מחוץ לנישואין, ילדה שגדלה עם הרבה שאלות מוסריות ורומן ביכורים שמעז לשאול את מה שלא נעים לשאול. איך מגיבים לגילוי שמשנה את כל מה שידעת על חייך? השופט בדימוס פרופ' עמנואל גרוס משיק את הספר "היכרות מאוחרת"

המשפטן פרופסור עמנואל גרוס (77), הוא מורה, חוקר בתחום המשפטים ופעיל זכויות אדם שמעורר שיח ועניין בכל התבטאות שלו. ספרו החדש "היכרות מאוחרת" (הוצאת ספרי ניב) הוא סיבה טובה להיפגש ולדבר על צדק, על מוסר ועל זכויות אדם בחברה שמאתגרת את הנושאים האלה חדשות לבקרים.

עלילת הספר

"בספר כמה וכמה דברים: קודם כול חיפשתי לכתוב סיפור על דרמה אנושית – סיפור מהחיים שיש בו תובנות שאפשר ללמוד מהן. כך בניסיון לחפש סיפור מהחיים – דרמה שתשקף אירוע.  הגעתי לאירוע שהוא בהחלט מתרחש מפעם לפעם בקרבנו: רומן מחוץ לנישואים שיכול כמו במקרה של הסיפור בספר להוביל לתוצאה שאכן התרחשה – בת זוג נכנסה להיריון. ברוב המקרים בן הזוג יודע על ההיריון ושניהם מחליטים אם להמשיכו או לא. המיוחד במקרה הזה הוא שבת הזוג לאחר שגילתה שהיא בהיריון וכבר נפרדה מבן הזוג החליטה להשאיר את העובר ולא לספר לו כי היא חששה שאם תספר לו הוא ילחץ עליה להפיל, דבר שהיא בשום אופן לא רצתה. במחשבה שזה לא הוגן מצידה להפיל עליו את התוצאות החליטה ללדת את התינוקת לבד. הקשר ביניהם נותק וכל אחד בנה את חייו. הילדה נולדה לאם יחידנית וכעבור כשנה מצאה האם בן זוג חדש שאימץ את הבת כבתו. שנה לאחר מכן נולד להם בן משותף. הילדים גדלו יחד ואף אחד לא ידע שהם לא מאותו אב. הטוויסט בעלילה קורה כשהילדה – נורית בת ה-25 למדה משפטים ואחד המרצים שלה למשפט פלילי היה אביה הביולוגי בלי שידעה. האימא שהייתה חולה בסרטן סופני החליטה ליידע את האב לפני מותה ולתת לו להחליט אם לספר לבתו. באותו שלב בחר לא לספר לה, אך לאחר מותה כשמצפונו נוקף בו החליט כן לגלות לה".

הגילוי הדרמטי נחת על נורית כמו פטיש. נורית שהייתה סטודנטית צעירה הגישה למורה שלה מכתב. הוא שאל אותה בתמימות מי אימה, "אריאלה וקס", השיבה. בהתחלה לא צלצל השם באוזניו, אך שניות ספורות לאחר מכן היכה בו הזיכרון – קשר ישן, פרידה ואז מכתב.

מתוך הספר: "נורית, יקירתי, את יכולה לתאר לעצמך את השוק שחטפתי למשמע דברי אמך. את גם יכולה לחבר אחת ועוד אחת ולהבין שאני אביך".

כך במשפט אחד נשמטה הקרקע מתחת לרגלי השניים. בספרו החדש "היכרות מאוחרת" נוגע  פרופ' עמנואל גרוס בדיוק ברגעים האלה בהם פוגשים החיים האישיים את השאלות המשפטיות והמוסריות הקשות ביותר.

פרופ' עמנואל גרוס מספר את סיפורו של שמואל – אב שמגלה את קיומה של בתו רק כעבור 25 שנה ומוצא את עצמו לא רק מתמודד עם המשמעות של הגילוי, אלא גם עם העובדה שהוא המורה שלה. זהו סיפור סוחף שמציף דילמות עמוקות ומציג את המחיר האישי של החלטות משפטיות ומוסריות.

הוא גם משרטט בספר את ההתלבטויות של נורית שמוצאת את עצמה בין עולמות – בין המשפחה שגידלה אותה לבין האב הביולוגי שזה עתה הכירה, בין הרצון לדעת את האמת לבין הפחד מהשלכותיה. ההלם לא פוסח גם על בני המשפחות האחרות ששואלים את עצמם מה יקרה אם לפתע "יוכנס" אדם זר למארג המוכר של חייהם.

פרופ' עמנואל גרוס לא מסתפק ברומן הזה בדרמה המשפחתית, אלא הוא שואב את הקורא אל ליבה של מחלוקת משפטית וחברתית: למי יש זכות על העובר? האם לנולד יש זכות לדעת מי הם הוריו? האם חובה על אם לגלות לילד מי אביו? מה הן זכויות המאושפזים בכפייה בבתי חולים פסיכיאטריים? למי הזכות על זרע בן הזוג לאחר מותו? שאלות אלה שגרוס מציף בין השורות ובאופן ישיר הופכות את הקריאה לחוויה שמעבר לסיפור, לדיון רעיוני עמוק שממשיך ללוות את הקורא זמן רב אחרי סיום קריאת הספר.

למרות ניסיונו העשיר זהו ספר הביכורים שלו – חלום ילדות שיצא סוף סוף לאור. לדבריו דווקא ההמתנה הארוכה של יותר משבעים שנה אפשרה לו להביא אל הכתיבה עומק, תובנות ובשלות רגשית ומשפטית.

ספר קצת על תהליך הכתיבה – הבנתי שלקח לך הרבה זמן לכתוב את הספר, למה?

"שאלה טובה. לפני קצת יותר משלוש שנים החלטתי לנסות להגשים שאיפה שהייתה לי לכתוב ספר פרוזה. מה גרם לי להגיע להחלטה הזאת ולמה אחרי כל כך הרבה שנים, כי עד לפני שלוש–ארבע שנים הייתי כמובן עסוק בבניית הקריירה האישית שלי כייעוד במקצוע המשפטים והקדשתי כמעט את כל הזמן לכך והייתי עסוק בעיקר בכתיבה משפטית. לאורך כל השנים ובמקביל זכרתי שאני רוצה לנסות את כוחי גם בכתיבת פרוזה. לפני שלוש שנים כשהגעתי למסקנה שאני כבר בשיא הקריירה המשפטית שלי ורק אז יכולתי להרשות לעצמי לקחת הפוגה מהכתיבה המשפטית ולנסות את כוחי בכתיבה אחרת. אז התחלתי לבנות את הספר שאנחנו מדברים עליו. בדיעבד טוב שהמתנתי. ניסיון החיים והידע המשפטי אפשרו לי לכתוב את הספר הזה באופן שלא הייתי מסוגל קודם. לא כתבתי שלוש שנים ברציפות, כתבתי בעיקר בהפוגות כשנחה עליי ההשראה. בכתיבה משפטית יש לי יכולת הרבה יותר טובה לחתור למטרה. בכתיבת הפרוזה זרמתי עם הסיפור והסיפור לקח אותי".

המתח בין צדק לאהבה

פרופ' עמנואל גרוס לא מציע בספר תשובות קלות. הוא בוחן את המתח בין מה שצודק בעיני החוק לבין מה שנכון בעיני הלב, למשל הוא מתאר סצנה שבה האם שוקלת אם ליידע את האב בזמן ההיריון – החלטה שתשפיע על חיי כולם: "האם ראוי להביא ילד לעולם שלא ידע את אביו? האם זה הוגן ללדת את ילדו של אדם שלא יודע כלל שהוא האב? האם לאב אין זכות לדעת על העובר?".

ובצד המשפטי הטהור מופיעה הכרעת דין דרמטית: "בית המשפט פסק כי רק לאישה יש זכות על זרע בעלה ולאף אחד אחר זולתה אין מעמד בנושא זה".

למרות שהעלילה היא בתוך מערכת יחסים ספציפית המסרים שלה רחבים בהרבה. גרוס נוגע בסוגיות של: חופש בחירה, אחריות הורית, סודיות וכמובן הזכות לדעת את האמת. הוא גם לא נרתע מתיאורים טעונים רגשית כמו מחשבותיה של נורית שמתחילות להידרדר למקומות אפלים: "התחלתי לשמוע את קולה של אימא שפוקדת עליי לשים קץ לחיי ולהצטרף אליה בעולם האחר".

איזה מסר אתה רוצה להעביר באמצעות הספר?

"יש כמה מסרים. קודם כול הילד שנולד מחוץ לנישואים הוא האחרון שצריך לסבול מהעובדה הזאת. לילד יש את מלוא הזכות להכרה וגם לדעת מי ההורים המעורבים. בחיים מבחינתי כל ילד זכאי באופן מוחלט לדעת שהוא נולד מחוץ לנישואים ולדעת מי מעורב".

מה חשוב לך שייקחו מהספר?

"העלילה בספר היא דמיונית, אבל היא מבוססת על מציאות שיכולה לקרות. באמצעות הקריאה תנסו ללמוד מה נכון ומה לא, מה צודק ומה לא, מה חוקי ומה לא. חשוב לי שאנשים שמעורבים ברומן מחוץ לנישואים ייקחו בחשבון את תוצאות המעשה. אם יגיעו למצב של היריון כולם צריכים לדעת ולהסכים מה יקרה הלאה – המשך ההיריון או הפסקתו עליהם להיות בהסכמה של שני הצדדים".

אי אפשר לראיין את פרופ' עמנואל גרוס בלי להזכיר את הרקע המרשים שלו על כס השיפוט: סגן נשיא בתי המשפט ביהודה ושומרון, שופט במערכת בתי הדין הצבאיים, נשיא בית הדין הצבאי של פיקוד הדרום. במקביל להוראה באוניברסיטת חיפה כמרצה למשפט פלילי ולדיני ראיות לימד פרופ' גרוס גם במכללות רבות וביניהן מכללת קריית אונו, המרכז הבין תחומי ובית הספר למשפטים במכללת נתניה. גרוס משמש גם כיו"ר משותף של הפורום למשפט וחברה במכללה זאת.

סוף פתוח, מחשבות סגורות

עמנואל גרוס הקדיש את הספר לאשתו דינה עימה הביא לעולם שני ילדים – עידית ויהונתן. הוא חותם את הספר בפרק "הדפיקה בדלת". זהו רגע שמותיר את הקורא עם שאלות פתוחות ועם תחושת המשכיות. אין כאן סגירת מעגל הרמטית, אלא הצעה להמשיך לחשוב, לדון, ולשאול. בכך מצליח פרופסור עמנואל גרוס להפוך סיפור אינטימי ומשפחתי לדיון ציבורי רחב בו המוסר, החוק, והלב משמשים בערבוביה וכל אחד מאתנו נדרש לבחור את העמדה שלו.

הספר "היכרות מאוחרת" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות

מאת: זהר נוי  צילום: שלומי פרין

אור ברנט שלו מחבר הספר "משחקים עושים את העבודה: חוכמת המשחקולוגיה" הופך את מה שנראה כ"עבודה קשה" למשחק מהנה בעל תוצאות משמעותיות. מה הקשר בין הספר לעבודתו כקוסם, למה כמעט העיפו אותו מבית הספר ואיך למרות שכתב בשגיאות כתיב עד גיל 30 הפך בסופו של דבר לסופר מצליח ולמרצה באקדמיה?

אם כמעט העיפו אתכם מבית ספר בגלל שלא זיהו את הפוטנציאל שלכם ופירשו את הדיסלקציה שלכם כעצלות או כהפרעה נפשית – אתם לא לבד. יש לא מעט אנשים שלקח להם הרבה זמן לגלות בעצמם את מה שהמורים פספסו, חלקם אפילו עשו מהדרך הזאת קריירה כמו אור ברנט שלו – חלוץ בתחום הגיימיפיקיישן וממציא שיטת "המשחקולוגיה" שהשיק לאחרונה את ספרו הראשון.

בספר "משחקים עושים את העבודה: חוכמת המשחקולוגיה" תמצאו סיפורים, תובנות על החיים, מודלים ומחקרים שיהפכו את המשחקולוגיה לכלי רב עוצמה, נגיש ופשוט מאוד להבנה וליישום. אור ברנט שלו (49) מציג בספר פן ספרותי חדש שמשלב בין ספרות עיון מקצועית, ספר פסיכולוגיה, ספר עבודה, כלי ניהול וספר פילוסופיה על החיים כמשחק והמשחק כדרך חיים. אור עוסק בנושאים של התפתחות, יצירתיות והתמודדות מנקודת מבט אישית ומקצועית. בשונה מספרי עיון מקצועיים, זהו ספר יותר יצירתי, יותר חושפני ויותר אינטימי בו סיפורים מהחיים ומארגונים שבחרו לשחק בעבודה. ניכר כי כל אחד מאיתנו יוכל למצוא עניין בסיפורים ובתובנות שמוצעים בספר לחיינו.

כיום אתה בעל מקצוע מוערך ונחשב למרצה מבוקש, אבל כשהיית ילד כמעט העיפו אותך מבית הספר – המורים לגמרי פספסו אותך.

"אפשר לומר, בכיתה ו' כמעט העיפו אותי מבית הספר כי אתגרתי את המורים ואת המערכת ואפילו כיוונו אותי לבית ספר לילדים בעלי מוגבלויות שנקרא אז בשפה ה"מקצועית": בית ספר לילדים מפגרים".

מה גרם לזה?

"לא עשיתי שיעורים, הייתי היפראקטיבי, לא מרוכז, דיסלקט, בעל שגיאות כתיב. קראו לי עצלן וטיפש. הישיבה בכיתה הייתה עינוי בשבילי ולימוד פסיבי מדפי עבודה ומספרים היה בלתי אפשרי כמעט. רק כשההורים שלי פנו לאבחון שאז קראו לו 'דבר חדש שהגיע מאמריקה', גילינו את כל התמונה: קשב וריכוז, דיסלקציה, בעיות במיקוד הראייה, רגישות בשמיעה ונושאים נוספים . משם התחיל המפנה".

"למזלי אימצו ההורים שלי גישה חיובית. אמרו לי תמיד שאני חכם ויצירתי ושאוכל להצליח גם בלי תעודות – זה היה המפתח הראשון. השני היה הטיפול – ההורים שלי לקחו אותי לאחד המטפלים הראשונים בישראל בתחום קשיי הלמידה לפסיכולוג מוטק'ה פומרנץ ז"ל. שיטת הטיפול שלו הייתה לגמרי במשחק, אליו התחברתי כי אהבתי תמיד לשחק. המשחקים שלו אפשרו לי להתמודד עם האתגרים שניצבו בפניי בדרך שונה לגמרי".

אור החל את דרכו המקצועית כקוסם–ליצן שמופיע בימי הולדת "אבל הבנתי שמה שמעניין אותי הוא העולם העסקי ועבודה עם מנהלים ועם אנשים רציניים, האתגר המנטלי דיבר אליי. הרגשתי שבא לי לאתגר את עצמי, להיכנס לעולמות תוכן יותר מורכבים ולהפוך למידה של תכנים מורכבים לעניין פשוט ומהנה. עם הזמן הופעתי בימי גיבוש בארגונים והנחתי הדרכות מקצועיות. בשלב הבא  הרכבתי  משחקים שמלמדים מיומנויות וכלי ניהול לצד הובלת תהליכי שינוי בארגונים הכי גדולים. לקח זמן רב לעשות את המעבר ולהרגיל את מנהלי הארגונים לרעיון שאפשר ורצוי לשחק בעבודה ושמשחקים הם עסק רציני מאוד. התוצאות דיברו בעד עצמן והבשורה עברה מפה לאוזן ומארגון לארגון עד שמצאתי את עצמי עובד עם מאות ארגונים ואני מנחה עשרות אלפי מנהלים ועובדים בכל שנה. היום אני עובד עם ראשי המשק, דירקטורים והנהלות בכירות ועוסק בתכנים הכי מעניינים, מאתגרים ורציניים שיש".

אור ברנט שלו הוא יזם שבתחילת שנות ה2000 ייסד את חברת "משחק החיים" שהובילה את בשורת המשחק בארגונים בישראל. באותן שנים המציא את שיטת המשחקולוגיה – שילוב של גיימיפיקיישן ופסיכולוגיה חיובית ככלי יצירתי להשגת תוצאות ולהטמעת תהליכי עבודה ולמידה. מאז פיתח והטמיע את שיטתו במאות ארגונים והוא נחשב לאבי שיטת המשחקולוגיה וכחלוץ בתחום. בשנת 2014 הוא הטמיע את "משחק החיים" בקבוצת הייעוץ "אנטרופי", ובשנת 2023 השיק את חברת Gameology"" שמטרתה להכשיר דור חדש של "משחקולוגים" ולהעביר את השיטה הלאה לעוד ועוד משחקולוגים שיהפכו את העולם ליותר מהנה בזכות המשחקים. כיום לומדים את המקצוע שהמציא באקדמיות, בארגונים ובפלטפורמות שונות ביניהן ספרו החדש 'משחקים עושים את העבודה' – קורס דיגיטלי ותוכניות הסמכה ללימודי תעודה שהוא מנחה בעצמו ולא מוותר על המפגש פנים אל פנים עם הדור החדש של המשחקולוגים.

נוסף לכך הוא מרצה באקדמיות שונות, בארגונים מובילים, מלווה הנהלות בכירות. ברנט שלו הוא גם חבר בפורום חוקרים של הפסיכולוגיה החיובית בישראל, פעיל בעמותת קווים ומחשבות שמובילה את העיסוק בהפרעות קשב ובעמותות וארגונים חברתיים נוספים, הוא פשוט לא נח לרגע וחי חיים היפראקטיביים במלוא מובן המילה.

איך בנוי הספר?

"יש בו שלושה חלקים עיקריים: בחלק הראשון פירוק של מה זה משחק ואיך הוא בנוי שכולל את מודל משולש האתגר שהמצאתי והוא בסיס איתן לכל משחק ולחיים בכלל. בחלקו השני אני מפרט את שמונת עקרונות ה'מישחוק התוצאתי' שיכולים לסייע לכל אחד ואחת מאיתנו להוסיף עניין, מוטיבציה, הנאה ומשמעות בדרך להשגת התוצאות ובפיתוח משחקים שעושים את העבודה. החלק האחרון הוא השיטה עצמה: איך להמציא משחקים בעלי תוצאות שמובילים למטרות בחיים ובעסקים. בחלק זה נחשף הקורא לשיטת ארבעת השלבים להמצאת משחקים, למודלים, לתרשימי זרימה, לדפי עבודה והכי חשוב לארבעת נוסחאות החשיבה שהופכות את תהליך היצירה לקל ופשוט, כך שכל אחד יכול להמציא משחקים שעושים את העבודה".

אור יוצא נגד משפטים שמנחים מעסיקים בעבודה כמו "לא באנו לשחק כאן. באנו לעבוד". לתפישתו, בבסיסו של המשפט הזה נמצאת תפישת עולם מקובעת לפיה עבודה היא ההיפך ממשחק.

"משחקולוגיה היא עולם בפני עצמו. זה לא רק משחק, אלא זהו מרחב שכולל גם את תורת המשחוק או כפי שאני מכנה אותו: 'המשחוק התוצאתי'. המשחק מתחיל בהגדרת המטרה שאנו רוצים להשיג וממשיך במציאת הדרך המהנה, שיש בה חוויה או משחק שבעקבותיה נשיג את המטרה או התוצאה שהגדרנו. תורת המשחקולוגיה מלמדת אותנו כיצד להשתמש בכלים ובעקרונות מעולם המשחק כדי ליהנות יותר מהדרך להשגת התוצאות והוא מיועד לאנשים פרטיים או לתאגיד גדול. המשחק הוא מהנה, אבל הוא גם דורש עבודה ולעתים עבודה רבה חוזרת ונשנית. זהו תהליך שמאפשר לנושאים שקשה לאנשים להתגייס לעשותם למהנים יותר ולהניע רצון ומוטיבציה פנימיים לשתף פעולה ולהצטרף למהלכים של שינוי הרגלים, שינוי התנהגות ושינוי תפישות".

לאורך השנים הכשיר אור משחקולוגים שהפכו את המקצוע החדש לקריירה של ממש. "עד היום העברתי יותר מ-40 מחזורי הכשרה בהם לקחו חלק מאות משחקולוגים חדשים שנכנסו לעולם ה'משחוק התוצאתי' בדרכים שונות: חלקם מלמדים את התחום באקדמיה, חלקם בנו עסקים, אחרים פיתחו משחקים שנמכרו לקהלי יעד שונים ויש כאלה שעושים שימוש בכלי המשחק בתהליכי טיפול פרטני וקבוצתי. כולם סיגלו לעצמם גישה חדשה לחיים שמאפשרת להם ליהנות לא רק מהעבודה, אלא גם מההורות, מזוגיות ומהחיים בכלל".

למי מיועד הספר?

"הספר מיועד לכל מי שרוצה להגיע לתוצאות יוצאות דופן בדרכים יוצאות דופן ולא פחות חשוב – ליהנות מהדרך להצלחה. מנהלים, מרצים, יזמים וגם אנשים פרטיים יוכלו למצוא בספר הרבה מאוד טיפים וכלים שיעזרו להם לשנות את החיים שלהם לטובה ולהשיג את התוצאות להן הם מייחלים".

"הספר בנוי כך שאפשר להשתמש בו וללמוד ממנו. כתבתי אותו לאחר שהעברתי הרצאות בנושא ורק לאחר שהבנתי שהשיטה שלי אכן עובדת. לאחר כתיבתו נתתי לאנשים לקרוא אותו והתגובות היו נלהבות". המהדורה הראשונה נמכרה במהירות באמצעות קמפיין קטן שעשיתי ברשתות החברתיות והביקוש היה מפתיע לחיוב. אין לי ספק שהכתוב בספר מדבר בעד עצמו וכבר סיפרו לי שהוא כבר הפך לחלק מספרות החובה במספר קורסים אקדמיים, וזה בהחלט מחמיא במיוחד למי שלא למד באקדמיות האלה בעצמו".

מה הטיפ שלך לחיים טובים ומאושרים?

"בשנים האחרונות אני לומד לאזן בין החיים לעבודה. לפני כשנה החלטתי לצאת למעין פנסיה  מוקדמת ולעבוד רק ארבעה ימים בשבוע. את היום החמישי אני מקדיש לתחביב שלי – הים. בעקבות משבר הקורונה נחשפתי לשיט – עשיתי קורס סקיפרים עליו חלמתי שנים רבות לפני. לאחר הקורס החלטתי להמשיך לקורס משיט בינלאומי ולהוציא רישיון משיט בשכר שיאפשר לי להדריך ולהכשיר סקיפרים. אני מאמין שכשרוצים להיות מקצוענים אמיתיים כדאי  ללמד אחרים את הדברים שאתה רוצה ללמוד בעצמך. מי שמלמד לומד הכי הרבה, בדיוק כך המצאתי את מקצוע המשחקולוג בתוך כדי כך שלימדתי אחרים איך להיות משחקולוגים בעצמם".

מאת: זהר נוי  צילום: אלישר הצלם

"ביוטי 2.0" מאת ד"ר גל גרוס הוא לא עוד מדריך טיפולים, אלא זהו ספר סיפורים שחושף את האמת על עולם האסתטיקה. תתכוננו למסע סוחף, מצחיק ומרגש מאחורי הקלעים שמתחיל בג'ונגל עם קופים ומסתיים בטיפולי בוטוקס שיצאו משליטה

הכירו את ד"ר גל גרוס רופא האסתטיקה הוותיק שנודד בכל העולם בעקבות עבודתו וחיבתו העזה להרפתקאות. על הרפתקאותיו הוא מספר בספרו החדש "ביוטי 2.0" (הוצאת איפאבליש) שחושף את עולם האסתטיקה כמו שלא ראיתם מעולם – בהומור, בכנות בועטת ועם המון הפתעות.

למה בחרת לעסוק ברפואה אסתטית?

"משילוב של שתי אהבות שלי: רפואת חירום מצד אחד ואומנות מהצד השני. עשיתי התמחות ברפואה דחופה, עבדתי במשך 13 שנה בחדר מיון כולל עבודה באמבולנסים בארץ ובאיטליה, אבל תמיד אהבתי אומנות – את הדיוק ואת העבודה הקפדנית כשמצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר לעולם האסתטיקה. זה התחיל בקטן במקביל לעבודה במיון וכיום המרפאה גדולה ואני עוסק בעיקר ברפואת יופי ופחות במיון".

איך נראית המרפאה שלך היום?

"כיום יש לי מרפאה פרטית גדולה. בעבר ניהלתי את רשת מרפאות האסתטיקה הגדולה בישראל, אימנתי מעל 100 רופאים ומאז עזבתי ופתחתי קליניקה עצמאית משלי במרכז. המרפאה נקראת 'יופי סביון' עובדות איתי גם קוסמטיקאיות בכל מה שקשור ליופי. אני מתמקד בטיפולים רפואיים – מטפל ביום יום באלפי אנשים בתחום השיער ובטיפולי פנים וגוף. חשובה לי מאד גם ההכשרה המקצועית לדור הצעיר של הרופאים ואני עוסק הרבה בהרצאות ובהדרכה בארץ ובחו"ל. הרציתי כבר לאלפי רופאים צעירים וגם לוותיקים בנושאים שונים שקשורים לטיפולים אסתטיים ולבטיחות בטיפולים".

איך עלה הרעיון לכתוב את הספר "ביוטי 2.0"?

"תמיד חלמתי לכתוב ספר סיפורים מעניינים, הרעיון לספר עלה דווקא מתוך הניסיון המקצועי שלי. ראיתי לאורך השנים אנשים מבזבזים המון כסף על טיפולים שלא מתאימים להם והרגשתי שחסר ספר שמסביר בצורה נגישה מה באמת צריך לדעת בתוך כל התעשייה הזאת. תמיד אהבתי לקרוא. אחד הסופרים האהובים עליי הוא ביל ברייסון שכותב על נושאים מדעיים בשפה מצחיקה ובאמצעות סיפורים. חלמתי תמיד לעשות אותו דבר עם הסיפורים שלי. כל פרק בספר מתחיל בסיפור אישי דרמטי או משעשע שמתגלגל לידע מקצועי".

"הספר מתחיל בפרולוג שמתרחש בחדר מיון: אישה בת 30 מגיעה עם חשד לאירוע מוחי, כל הסיפור מאד דרמטי ובסוף מסתבר שזה בכלל תופעת לוואי נדירה של בוטוקס. בפרק אחר אני מספר על חטיפה שעברתי בבוליביה שמתגלגלת לסקירה היסטורית מצחיקה של תעשיית האסתטיקה. יש גם פרק שמתחיל בסיפור על חיים בג'ונגל עם קופים שמתפתח להסבר על בוטוקס, היסטוריה של החומר והשימושים השונים שלו".

בין פרקיו של הספר תמצאו סיפור חטיפה דרמטית בבוליביה, לינה עם עקרבים באיטליה, שריפה בניו יורק, מסיבות בוטוקס מפתיעות, ולצידן מידע שימושי וקריטי על טיפולים אסתטיים – בוטוקס, חומצה היאלורונית, נשירת שיער, התמכרות ליופי ואיך לבחור רופא שלא יהפוך אתכם ל'פוחלץ יקר'".

לכל טיפול בספר יש סיפור. הבוטוקס מתחיל בג'ונגל עם קופים, חומצה היאלורונית מגיעה ממשאית אמריקנית עם נשים שהפנים שלהן נראו כמו "מטוסי קרב", ושיער – הוא בכלל סמל כוח שמתחיל אצל שמשון הגיבור ועובר דרך שיערם של לוחמי ספרטה, מפורסמים במסעדות ומרצים בקורסים רפואיים.

אסתטיקה עם אג'נדה

מתוך הספר: "אנשים מוכנים לקחת סיכונים קיצוניים בשביל אידיאלים, ואולי זה לא מפתיע שגם עבור היופי אנשים עושים כמעט הכול – לפעמים עד כדי סכנה של ממש".

ד"ר גל גרוס לא מהסס לשבור מיתוסים. הוא לא מהלך על קצות האצבעות כשמדובר בטרנדים כמו "שפתיים של ברווז" ולא מהסס לדבר על הפחדים שמלווים הזרקות לאזור העיניים או על הסכנות שבמרדף אחר שלמות.

באחד הפרקים מתאר ד"ר גל גרוס את מהלך הקריירה שהחלה במיון ועברה למסיבות בוטוקס לדוגמניות. השפה ציורית, קלילה ומסקרנת מאוד. "דמיינו אותי בעבר עם כרס וקמטים בפרצוף החיוור ובקרחת, עומד עם מזוודה כבדה ביד אחת ומקרר נייד ביד השנייה, במצב הכי רחוק מאסתטיקה שאפשר לדמיין, מוכן לדפוק על דלת יוקרתית ולהיכנס ללב הסצנה של מסיבות הבוטוקס", הוא כותב בספר.

מתוך הספר: "שומע? יש איזה טרנד חדש שלוקחים פרות, דוחפים להן חומצה היאלורונית, ואז מוציאים ומזריקים לפנים של אנשים".

באמריקה יש הרבה טיפולי יופי מוגזמים. אפשר להניח שנתקלת בזה לא מעט.

"בהחלט. כשעבדתי בארה"ב גיליתי הרבה אמריקניות מפוצצות בחומרי מילוי והפנים שלהם נראו כמו מה שאני קורא לו 'לחיים של מטוסי קרב'. אני מתייחס לזה בספר בעיקר סביב האבולוציה של חומרי מילוי".

אז מה קורה כשמישהו מגיע אליך ממקום של התמכרות ליופי?

"יש דבר שנקרא BDD שזוהי הפרעה בדימוי גוף. אני כותב על זה פרק שלם. הכוונה לאנשים שלעולם לא יהיו מרוצים לא משנה כמה הטיפול מוצלח. הם פשוט לא אוהבים את עצמם. אני משתדל לזהות אותם ולנסות לעזור להם בלי לטפל בהם. זה מציל אותם וגם אותי".

מהם החידושים הכי מעניינים כיום באסתטיקה?

"התחום הרותח כרגע הוא רפואה רגנרטיבית – זהו תחום טיפול רפואי שמתמקד בריפוי הרקמות, טיפולים בפנים ובגוף בלי מילוי יתר וניפוח הפנים. יש כל כך הרבה אפשרויות שצריך רופא שייעשה סדר בכל ההצעות והחדשנות שמשתנות מחודש לחודש. אני חושב שהפנים הנפוחות ייעלמו לאט לאט מהעולם כמו טרנדים של התספורות משנות השמונים".

למי זה מתאים?

"הטיפולים האלה מתאימים לאנשים שהפנים שלהם נפולות או שכבר לא רואים את קו הלסת, או לכאלה שרוצים לחיים קצת יותר מודגשות. פעם היו ממלאים את הפנים בלי סוף, וזה נראה מוגזם. היום מטפלים בצורה יותר חכמה – מזריקים חומרים בעזרתם מטפלים בעור בצורה יותר טובה. כשהעור מטופל נכון הפנים נראות יותר מורמות ויותר צעירות. לדעתי זה הרבה יותר הגיוני כי האדם נראה בדיוק כמו שהוא, רק עם עור יותר בריא, יותר טבעי ובלי כל הניפוח המוגזם הזה שגורם לאנשים להיראות מצחיק".

ובטיפולים בשיער יש גם חידושים?

"עד לא מזמן היו מחכים עד שמקריחים ונוסעים לטורקיה להשתלה כשכבר קרחים. מי שהיה לו מספיק שיער בעורף היו תורמים את השיער משם, ואז הם נשארו עם עורף קירח במקום קרחת על הראש. בהמשך התחילו להבין שיש תרופות שמונעות את הנשירה ועוזרות לצמיחת שיער כל עוד הזקיקים לא נשרו וכי אפשר לעצור את ההקרחה אם מתעוררים בזמן. היום אנחנו בשלב שלישי ויותר מתקדם בו כבר מבינים יותר ואפשר לפנות ממש לרופאים שמטפלים בשיער ומתאימים טיפול מדויק לכל מטופל לפי מה שהוא צריך. כיום הולכים ונעלמים הטרנדים של לפנות סתם לטיפול כזה או אחר בעקבות פרסומות בטלוויזיה".

מה משמעות שם הספר ביוטי 2.0 בשבילך?

"הספר סוקר את תרבות האסתטיקה בעבר, ממשיך להווה ולעתיד תעשיית האסתטיקה, הקידמה והשינוי בבני האדם שהולך וגדל. אנחנו ממש משפיעים על בן האדם החדש שיותר ויותר מטפל ומטפח את הנראות שלו לטוב ולרע. יש כאן הרבה פילוסופיה שאפשר לקחת למקום טוב או במקרים מסוימים להתמכרויות ולהבדלים חברתיים שהם דווקא שליליים".

למי מיועד הספר?

"בהתחלה כיוונתי אותו לאנשים שרוצים להבין את עולם האסתטיקה מבפנים – מה נכון, מה עובד, איך לבחור רופא. זה ספר שמתאים מאוד לכל מי ששוקל טיפול אסתטי, רוצה להבין את ההשלכות ואת האפשרויות. בספר אני נותן כלים מעשיים: איך לבחור רופא, מהם הסיכונים, מהם החומרים, מה כן עובד ומה פחות. יש פרק שלם על איך להימנע מטעויות, איך לזהות רופאים אמינים. הרבה מהמידע שיש ברשת הוא לפרסום והוא ומוטה. המידע בספר מגיע מרופא בגובה העיניים.

במחשבה שנייה זהו בסופו של דבר גם ספר סיפורת שמתאים למי שאוהבים סיפורים משעשעים ואפילו אפשר לומר מעוררי השראה, אז אם אתם אוהבים סיפורים מרתקים בעלי תובנות על יופי, רפואה וחיים בכלל אתם תאהבו את הספר הזה".

המסר של הספר ברור: יופי זה לא רק חיצוני – זהו חיבור רגשי, אישי, רפואי ותרבותי. לצד השנינות, מסתתרת אזהרה: התמכרות לטיפולים, אובדן גבולות, חוסר סימטריה, סיבוכים – כולם נוכחים בספר עם דוגמאות חיות מהקליניקה.

איך היית מסכם את המסר של הספר?

"הפנים שלנו הם לא שדה ניסויים. רופא טוב הוא ההשקעה הכי חכמה שתעשו כי הפנים שלכם לא אמורות להיות ניסוי במעבדה. אף אחד לא רוצה להיראות כמו פוחלץ יקר או כמו פסל זול שנקנה באמזון, אז לפני שאתם ניגשים לטפל בפנים שלכם תפתחו את האוזניים ואת העיניים כדי לקבל כמה שיותר מידע. אל תתמסרו לכל מה שזוהר ומפתה. תלמדו, תבינו, תשאלו. יופי אמיתי חייב להתחיל גם בידע. חשוב תמיד לשאול איך אני רוצה להרגיש במקום איך אני רוצה להיראות", מציע ד"ר גל גרוס.