מאת: קטי פישר

"איך זה שהפעם לא הכנת את כדורי השוקולד המסורתיים שאַת נוהגת להכין לקראת חג הפסח בכל שנה?" שאלה חברתי שהתארחה אצלי בליל הסדר האחרון, יחד עם כמה מבני משפחתה.

"נכון, היה לי קשה לוותר, אך כיוון שלא ויתרתי על המאכלים האחרים שאני נוהגת להכין בכל פסח, הפעם כוחותיי אזלו. נכון, זהו מתכון מיוחד ואלו כדורי השוקולד הטעימים ביותר שאני מכירה," וחברתי יעל מאשרת את דבריי, "אבל השנים נותנות את אותותיהן גם אצלי ואני כבר מזמן לא בת 30."

למחרת בבוקר, כששאר בני הבית עדין ישנו, ישבתי בכורסה עם כוס הקפה, כהרגלי, והתמונה שצפה ועלתה לנגד עיניי, הייתה ספר המתכונים של נלי, דודתה של אימי. שתיהן כבר לא בחיים. הספר הגיע אליי בירושה, מצאתי אותו בעיזבון של אימי לאחר מותה.

הספר מכיל מתכונים בכתב ידה של נלי בהונגרית, החל משנת 1936, עד לפטירתה ממחלת השחפת ב – 1939, בהמשך מתכונים בכתב ידה של אימי בעברית ובהונגרית, כולל המתכון של כדורי השוקולד, וכמה עמודים ריקים.

היה לי ברור שהדפים הריקים מחכים למתכונים בכתב ידי כבר אז כשמצאתי את הספר, אך משום מה לא עשיתי זאת והכנסתי אותו לאחת מהמגרות שלי.

באותו בוקר, לאחר שנזכרתי בספר, נגשתי מיד למגרה בה הוא שכב שנים מיותם ומוזנח, שלפתי אותו ודפדפתי בו בהתרגשות רבה. באותו הרגע, היה לי ברור שעליי להמשיך את השושלת באמצעות המתכונים שלי – זו המורשת שלי וזה העוגן שלי.

המשכיות זו באה לידי ביטוי בהעברת המתכונים המיוחדים עם הטעמים המיוחדים, לדור הבא. המאכלים האלה כוללים מסורת שלמה המלווה בהרבה סיפורים משפחתיים, כמו סיפורה הקשה של הדודה נלי, ואני חלק מאותם הסיפורים ומאותה המסורת.

שלפתי מיד את ספר הבישול בו הכנסתי מתכונים, שקיבלתי מאחרים, כולל מתכונים מאימי בכתב ידה, הוצאתי אותם משם והעברתי לספר המתכונים של נלי. כל אלה יכתבו בכתב יד שלי בדפים הריקים של הספר בתוספת מתכונים שלי כמובן.

בהמשך היום, לאחר שהבת התעוררה וישבה בסלון עם כוס הקפה שלה, הראיתי לה את ספר המתכונים של נלי וסיפרתי לה את הסיפור של הספר, ואת סיפורה העצוב של אותה הדודה שנפטרה בגיל כה צעיר לאחר שנים בו סבלה ממחלת השחפת. היא התרגשה מאוד ותהתה באיזו מידה היא תוכל להעביר הלאה את המתכונים שלה.

זה הקשר הנוסף שמצאתי בימים אלה בין מתכונים ישנים לבין המורשת המשפחתית, שחיזקו את העוגן שלי שחיפש במהלך השנים את הקרקע המתאימה להיאחז בה, ולוּ גם באמצעות הסיפורים.

קטי פישר –פיית הסיפורים – סופרת, סדנאות כתיבה וסטוריטלינג, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני, הרצאות.

טל' 0523836231

מאת: קטי פישר

"לָמָּה דווקא שמישהו ישים לב לסיפור שלי?! אני מאוד רוצה לכתוב ויש לי רעיון לספר, אבל מי בכלל יראה אותי?! יש כל כך הרבה ספרים על המדפים ובכל שנה יוצאים עוד ועוד ספרים חדשים…"

כך פתחה רותי (שם בדוי) את דבריה, כשפנתה אליי בקשר לסדנת הכתיבה שלי.

"נכון", עניתי, "יש הרבה ספרים בשוק ובכל שנה יוצאים ספרים חדשים שמציפים את מדפי הספרים (פיזית ו/או אלקטרונית), אבל רק אַת יכולה לספר את הסיפור שלךְ! מה שיֵיָחד את הסיפור שלךְ הוא התשוקה שלךְ לכתוב אותו. הגימיקים הספרותיים לא יעשו את זה – רק התשוקה שלךְ תעשה את זה. ואם אין לך את התשוקה שתייחד רק אותךְ, באמת לא כדאי שתכתבי את הסיפור שחשבת לכתוב".

זו תשובתי לכול מי שרוצה לכתוב סיפור, או חושב לכתוב כשהפוקוס שלו הוא על איזה מדף ספרים הספר שלו יהיה מונח, לפני שבדק את מידת התשוקה והלהט שלו לכתוב את הסיפור.

אנחנו חיים בתקופה שהכתיבה נגישה לכל אחד והרבה אנשים כותבים ומוציאים ספרים. תופעה זו מבורכת בעיניי, הן מהבחינה של הכותבים והן מהבחינה של הקוראים, כיוון שהיא משקפת את ההתפתחות התרבותית של החברה בה אנו חיים.

יחד עם זאת, השפע הזה – שקיים גם בתחומים אחרים – מצד אחד יכול לשתק, כי התחושה של האדם הבודד יכולה להשתוות לטיפה בים, או במילים של רותי, "מי בכלל יראה אותי". אך מצד שני, השפע הזה יוצר אתגרים חדשים הדוחקים בנו להתבונן פנימה ולחפש את הייחודיות שלנו. לחפש את התרומה הייחודית שלנו כדי שהאנשים המתאימים יתחברו אליה. יש לזכור, אנחנו לא צריכים להגיע לכול האנשים.

התרומה הייחודית הזאת באה לידי ביטוי בתשוקה שלנו, באותה האש שבוערת בתוכנו לתת אותה לסביבה שלנו. ואם נחזור לכותבים שבינינו – ראשית, יש להתחבר לתשוקה לספר את הסיפור שלכם, מי שאין לו את אותה התשוקה ואת אותה האש, כנראה גם לא יכתוב סיפור ייחודי.

הדברים שנכתבו כאן, נכונים גם לגביי כסופרת וכמנחה סדנאות כתיבה וסטוריטלינג. יש הרבה כותבי סיפורים והרבה מנחים לסדנאות כתיבה, אבל – קטי פישר – פיית הסיפורים עם התשוקה הייחודית לספר את הסיפור שלה, ועם אותה האש לאפשר זאת גם לכותבים אחרים, יש רק אחת.

קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, סדנאות כתיבה וסטוריטלינג, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני, הרצאות.

טל' 052-3836231

מאת: קטי פישר

מצאתי לנכון לכתוב את המאמר הזה, דווקא עכשיו בימים אלה, בגלל החשיבות הרבה שיש לסיפורים כמגשרים בין דורות, לפחות בעיניי, במיוחד לאור המשבר שאנו חווים כחברה בעקבות אירועי ה – 7.10.23 והמלחמה בעקבותיה.

נראה שמשבר זה מחייב אותנו לשאול שאלות הקשורות לעברנו ההיסטורי ולזהותנו היהודית, ובד בבד מעורר אצל רבים מאתנו את הצורך להעביר לדורות הבאים את חוויותינו ואת המורשת שלנו.

ניתן לעשות זאת בדרכים שונות, כמו תיעוד היסטורי או כתיבה אקדמית כזו או אחרת, אך רק הסיפורים יהוו חיבור חי בין הדורות וזאת כיוון שהסיפור האנושי הוא חוט מקשר בין דורות, חוצה גבולות, זמן ומקום.

בעזרת הסיפורים, ידע, זיכרונות ורגשות עוברים מהעבר אל ההווה ומההווה אל העתיד, ובכך נוצרים גשרים שמחברים בין עולמות שונים ותקופות שונות. סיפורים אינם רק מילים, אלא מהות רגשית ורוחנית שמבטיחה את ההמשכיות של תרבויות, משפחות וקהילות ומשמרים את הזיכרון הקולקטיבי.

מעבר לשימור היסטוריה אישית או קולקטיבית, הסיפורים נושאים איתם גם תובנות אנושיות. הם מסייעים לנו להבין מוסר, מצבים מורכבים בחיים, ואף לחפש תשובות לשאלות זהות.

כל דור מספר את סיפורו בדרכו, אך מה שמיוחד בסיפורים הוא היכולת שלהם להיות רלוונטיים גם לדורות הבאים. כשאדם מספר סיפור, הוא מזמין את השומע להיכנס לעולמו, לגעת בזיכרונותיו, וללמוד ממה שעבר עליו. כך למשל, כשסבתא מספרת לנכדיה על ילדותה, היא לא רק משתפת חוויה פרטית, אלא מעבירה ערכים, תובנות ופרספקטיבה על תקופה אחרת. השומעים זוכים ללמוד על ההיסטוריה האישית והחברתית, ובאותה העת לחוש חיבור עמוק לאלו שחיו לפניהם ולעיתים תוך הזדהות איתם.

סיפורי עם, מיתוסים ואגדות, המועברים בעל-פה או בכתב, הם דוגמה נוספת לעוצמתם של סיפורים ככלי חינוכי ותרבותי. דרכם ניתן ללמוד על אמונות, אתגרים ואורחות חיים של תקופות קדומות. סיפור פשוט על גיבור שמתמודד מול מכשולים הופך למסע מרתק שמלמד אותנו על תעוזה, נאמנות ויכולת ההתמודדות עם קשיים – ערכים שנותרים רלוונטיים גם בימינו.

העולם המודרני מאופיין בקצב חיים מהיר, ולעיתים נדמה שהקשרים הבין-דוריים נחלשים. עם זאת, הסיפורים יכולים להתחדש גם באמצעים עכשוויים, כמו סרטונים ברשתות חברתיות או הקלטות משפחתיות, שמאפשרים להחיות זיכרונות ולהעבירם הלאה.

בסיפורים טמון כוח שאינו רק שימור של העבר, אלא גם יצירת משמעות להווה ובניית תקווה לעתיד. הם מזכירים לנו שכולנו חלק משרשרת דורות ארוכה, ושיש לנו את היכולת להעביר את לפיד החוכמה, האהבה והחוויה האנושית למי שיבוא אחרינו.

אי לכך, חשוב שנספר את הסיפורים שלנו, דווקא עכשיו, ואלה יהפכו למורשת שלנו לדורות הבאים.

קטי פישר – פיית הסיפורים – אמנות הסיפור והסטוריטלינג

סופרת, סדנאות כתיבה, ליווי ספרותי פרטני, עריכה ספרותית, הרצאות

טל' 052-3836231

מאת: קטי פישר

הפעם בנימה אישית.

הבוקר שוב התעוררתי עם ורטיגו. כן, הסחרחורת הזו שמוציאה אותנו מאיזון, ובמקרה שלי באה להזכיר לי שאני כנראה לא ממש מאוזנת גם בלי הוורטיגו.

וודאי תשאלו מה זה אומר, ובאיזה אופן לא מאוזנת?

מזה זמן רב, בכול בוקר, אני קמה לתוך אותו המאבק בין הזמן המוקדש לכתיבה הספרותית שלי לבין עיסוקיי האחרים. נכון, כולם עוסקים בספרות ויצירה על היבטיה השונים כמו: סדנה לאמנות הסיפור והסטוריטלינג שאני מנחה בפועל בימים אלה, פרסום ושיווק הסדנאות הבאות במסגרות שונות ובאתרים שונים, פרסום מאמרים – כולל המאמר הזה שהייתי אמורה למסור אותו לעיתון כבר לפני ארבעה ימים, כתיבה של מאמר נוסף במסגרת אחרת, הכנות לקראת שתי הרצאות שאעביר ממש בקרוב והפרסום שלהן, פגישות ושיחות עם לקוחות, ועדיין לא מניתי הכול. בחרתי לעצור כאן, כיוון שאני בטוחה שמי שקורא את הקטע הזה, בוודאי גם הוא קיבל סחרחורת.

יש שיגידו מה עם ניהול זמן, סַדְרִי לך זמן ביומן המוקדש לכתיבה שלך וזמן מוגדר לכול עשייה אחרת שלך. הכול נכון, אני בעצמי העברתי סדנאות בניהול זמן בגלגול הקודם שלי כמאמנת. אבל אגלה לכם סוד, שאולי גם סופרים אחרים שותפים לו.

כתיבה דורשת את כל הזמן, כולל "בזבוז זמן" כפי שמאיר ויזלטיר ז"ל כינה זאת באחת הסדנאות שעברתי אצלו. הכוונה להרבה זמן למחשבה ולהתבוננות פנימית, המקום ממנו אנו שואבים הרבה מאוד חומרים לכתיבה. כמעט כל זמן שאני מקדישה לעיסוקים האחרים שלי – גם אם הם חשובים לא פחות, אם כפרנסה ואם ובעיקר כחלק מההתפתחות שלי המתבטאת בכתיבה שלי ואף מזינה אותה, מרגיש לי שזה על חשבון הכתיבה הספרותית שלי והקונפליקט בעיצומו.

יש שיגידו – מיקוד, אגב גם זה אחד הנושאים של החודש במסגרת העיתון "מדור לדור". עליי להתמקד יותר ולהתפזר פחות.

מצד אחד, ההתפזרות היא חלק ממבנה האישיות שלי, מהחלק הילדי שבתוכי הסקרן ללא לאות שרוצה לגעת בהרבה דברים ולעשות הרבה דברים, החלק שאופייני כנראה לאומנים באשר הם.

מצד שני, הפיזור, ממוקד ככול שיהיה, מתבקש הן לצורך פרסום והן מטעמי פרנסה, כחלק מהמציאות בה אנו חיים. יתרה מזו, בחוויה שלי לפחות, גם אם אהיה ממוקדת ככול שאהיה, המאבק בין הכתיבה הספרותית לבין הזמן המוקדש לעיסוקים האחרים תמיד יישאר, תמיד מרגיש לי שאני לא כותבת מספיק.

אם כך, השאלה היא האם הקונפליקט הזה הוא נחלתם של הסופרים והאומנים באשר הם והוורטיגו, במינון זה או אחר או במשמעות כזאת או אחרת, הוא כאן כדי להישאר?

כנראה שכן.

קטי פישר –פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני

טל' 052-3836231

מאת: קטי פישר

לנוכח הכותרת של מאמר זה עולה השאלה, מה פרוש הדבר לשחק בסיפורים ובכלל מה הקשר בין משחקים וסיפורים.

אם נבחן את שניהם, נראה שהקשר ביניהם הדוק. למעשה משחקים וסיפורים חולקים את אותה מטרה בסיסית – ליצור חוויה משמעותית למשתתפים. בעוד שסיפורים מציעים מבנה, שמטרתו להוביל את הקורא, או המאזין, לאורך התפתחות עלילתית מוגדרת, משחקים מעניקים למשתמש חופש לחקור את העלילה דרך אינטראקציה אישית. השילוב בין השניים הוליד צורות אמנות חדשות שמאתגרות את ההגדרות המסורתיות של נרטיב (סיפור) ויצירת חוויה.

הקשר בין משחקים לסיפורים נטוע עמוק בהתפתחות התרבותית של האנושות. סיפורים היוו מאז ומתמיד דרך להעברת ידע, ערכים והבנת המציאות באמצעות חוויה אמנותית, בעוד שמשחקים שימשו כאמצעי להתנסות וללמוד בצורה חווייתית. השילוב בין השניים יוצר צורת אמנות חדשה, שמצליחה לערער את ההבחנה המסורתית בין יוצר לצרכן, בין מְסַפֵּר לשומע. ההשפעה של שילוב זה בא לידי ביטוי ברבדים השונים של ההתפתחות שלנו בימים אלה.

רובד תרבותי: משחקים כסיפורים חדשים

בתרבויות רבות, משחקים נחשבים אמצעי טבעי לספר סיפורים. משחקי קבוצה מסורתיים כמו משחקי תפקידים בתרבויות שבטיות, היו דרך לשמר מיתוסים ולחקור את הגבולות של הנרטיב (הסיפור) המשותף. בעידן הדיגיטלי, משחקי וידאו משמשים מעין גרסה מודרנית למיתולוגיות הללו, כשהם מעניקים לנו עולמות עשירים לחקור ודמויות להזדהות איתן.

משחקים כמו:Mass Effect, או The Witcher בונים סיפור לא רק דרך העלילה, אלא גם באמצעות עיצוב עולמות שלמים: הסביבה, המוזיקה והדינמיקות בין הדמויות הופכים את העולם הנרטיבי למקום שניתן "לחיות" בו. השחקן אינו רק קורא או מאזין, אלא משתתף פעיל המעצב את הסיפור תוך כדי פעולה.

רובד פסיכולוגי: חוויות רגשיות מעמיקות

סיפורים מצליחים לגעת בנו דרך הזדהות עם דמויות וקונפליקטים. משחקים, לעומת זאת, מוסיפים רובד חדש של אינטראקטיביות, המאפשר לשחקנים לא רק לצפות בקונפליקטים אלא לקחת בהם חלק פעיל. למשל, הבחירות המוסריות במשחקים כמו Undertale או Detroit: Become Human מעמתות את השחקן עם דילמות רגשיות, שהן לעיתים עמוקות יותר מאלה של סיפורים ליניאריים.

במשחקים מבוססי סיפור, תחושת הסיפוק נובעת לעיתים קרובות מהתהליך ולא רק מהתוצאה. השחקן זוכה להרגיש שהוא משפיע על העולם שבו הוא פועל, תחושה שמעצימה את החיבור הרגשי לאירועים ולדמויות ומחזקת את תחושת המסוגלות שלו להתמודד עם מצבים כאלה גם במציאות.

רובד טכנולוגי: פריצות דרך בנרטיב אינטראקטיבי

הטכנולוגיה היא שמאפשרת את הפיתוח המתמיד של הקשר בין משחקים וסיפורים. מנועי משחק מתקדמים מאפשרים ליצור עולמות דינמיים שמתאימים את עצמם לפעולות השחקן, בעוד שבינה מלאכותית מתחילה להכניס מימד חדש של דמויות חכמות שמגיבות למשתמש בזמן אמת.

משחקים כמו: No Man's Sky או Cyberpunk 2077 מדגימים כיצד נרטיב יכול להתפרס על פני מרחבים עצומים, שבהם השחקן יוצר "סיפור אישי" ייחודי לו. בעתיד, משחקים מבוססי מציאות מדומה (VR) יעמיקו עוד יותר את החוויה האינטראקטיבית, ויאפשרו לשחקן "לשקוע" באופן מוחלט בתוך סיפור.

סיפור כמשחק, משחק כסיפור

הקשר בין משחקים וסיפורים הוא דו-כיווני. כפי שמשחקים משמשים אמצעי לספר סיפורים, כך סיפורים מאמצים אלמנטים משחקיים כדי להעשיר את חוויית הקריאה או הצפייה. ספרים אינטראקטיביים, כמו סדרת "בחר את ההרפתקה שלך" וסדרות טלוויזיה אינטראקטיביות מאפשרים לצרכנים להשפיע על התפתחות העלילה.

גם בתיאטרון ובאמנויות אחרות, מתפתח טרנד שבו הקהל משתתף ישירות בעלילה, לדוגמה, הפקות כמו Sleep No More שמטשטשות את הגבול בין צופה לשחקן.

השפעה חינוכית ותרפויטית

מעבר לבידור, המשחקים הנרטיביים משמשים כלי חינוכי רב עוצמה. משחקים כאלה מאפשרים ללמוד היסטוריה, לחקור דילמות אתיות ולפתח אמפתיה. בפרויקטים טיפוליים, משחקים משמשים לעיבוד חוויות רגשיות, במיוחד עבור ילדים ובני נוער. היכולת "לחיות" סיפור דרך משחק מעניקה חוויה תרפויטית שמילים בלבד לא תמיד מצליחות ליצור.

מתוך הדברים שהוצגו כאן, ניתן לראות שמשחקים וסיפורים הם לא רק מדיומים שונים, אלא שני מימדים משולבים ביצירת משמעות בעולם. השילוב ביניהם לא רק מרחיב את אפשרויות הבידור, אלא גם מעמיק את הבנתנו לגבי הדרך בה אנו חווים, משתפים ומספרים סיפורים. בעידן הטכנולוגי, נדמה שהחיבור הזה רק ילך ויתחזק, ויפתח דלתות חדשות ליצירה ולהבעה.

אם כך, כדאי שנשחק אותה בסיפורים כמה שיותר.

קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני, הרצאות

טל' 052-3836231

"אחרי החגים יתחדש הכול…"כך כתבה נעמי שמר בשירה התחדשות, שנכתב בשנת 1984 לכבוד יום העצמאות ה – 36 למדינת ישראל.

התקווה הזאת להתחדשות, כפי שהיא מוצאת את ביטויה בשיר, באה מתוך ראייה מפוכחת של המציאות כאן בארץ באותם ימים ואולי גם בימינו אנו, שבה המלאכה עדין מרובה, המנוחה עוד רחוקה וגם האהבה עדין לא הושלמה, כלשונה.

ההתבוננות המפוכחת הזאת במציאות ובד בבד המישירה מבט אל העתיד עם התקווה להתחדשות, הביאה את נעמי שמר ז"ל לבחון מחדש את השיר גם לאחר שיצא לאוויר העולם באמצעות הביצוע של עופרה חזה ז"ל, ולכתוב מאוחר יותר גרסה נוספת התואמת יותר את המצב בארץ כפי שהיא ראתה זאת. כך שלמעשה, לשיר הזה יש שתי גרסאות – האחת נקראת התחדשות והשנייה התחדשות מאוחרת.

ועכשיו לשאלה – איך כל זה קשור לסיפורים ולכותרת של המאמר הזה – אחרי החגים יתחדשו גם הסיפורים?

בראייה שלי, "אחרי החגים" בדרך כלל הוא הזמן להתחדשות, כחלק ממחזוריות קבועה של השנה, כאשר תקופת החגים אצלנו היא תקופה של מעין עצירה והתבוננות פנימה לקראת התחדשות, ו"אחרי החגים" הוא הזמן לצאת לדרך ולממש את אותה האפשרות להתחדשות.

אבל, מאז ה7.10.23, "אחרי החגים" קיבל משמעות נוספת. זה היה היום האחרון של החגים באותה השנה, כאשר הזוועה פרצה לחיינו ומאז אנחנו במלחמה שמאלצת אותנו להתחדש בתפיסות שונות את עצמנו ואת שכנינו. במילים אחרות, אנו כחברה נאלצים לשנות דפוסי מחשבה, מה שבימינו נוהגים לכנות "קונספציות", תוך התבוננות פנימה ותוך ראייה מפוכחת יותר של המציאות בה אנו חיים.

וכאן נכנס גם התפקיד של הסופרים שבינינו (שגם אני נמנית עליהם) ושל כותבי הסיפורים למיניהם. לתפיסתי, דווקא בימים אלה יש לסופרים ולסיפורים תפקיד חשוב בשינוי דפוסי החשיבה של הציבור באמצעות שיקוף של המציאות בראייה מפוכחת יותר.

כמו הדוגמה שהעליתי כאן של שינוי מילות השיר והצגת גרסה חדשה שלו, אכן יש לסופרים ולכותבי הסיפורים תפקיד, גם אנחנו צריכים להתבונן פנימה ולשנות את התפיסות שלנו. אולי לא בהכרח לשנות סיפורים או ספרים שיצאו לאור, אך אלה שנכתבים עכשיו בימים אלה, אכן צריכים לשקף ראייה מפוכחת של המציאות ולהוביל את תהליך השינוי המחשבתי, או לפחות ליטול חלק משמעותי באותו בתהליך.

אם כך, אכן אחרי החגים יתחדשו גם הסיפורים וייטלו חלק בתהליך ההתחדשות החברתית שלנו, גם אם הוא יהיה תהליך איטי.

קטי פישר – פיית הסיפורים– סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני, הרצאות

טל' 052-3836231

בכול מה שקשור לכתיבה בכלל ולכתיבה ספרותית בפרט, הורגלנו לדבר בשמה של הנפש, ואולי הגיע הזמן לבדוק מה יש לנפש להגיד בשם עצמה. נשמע הזוי אבל שווה בדיקה.

אם ניקח את סוגי הכתיבה העיונית, כמו: כתיבת מאמרים, ספרי עיון, מחקר, כתיבה מדעית ואקדמית – לכולם יש מה לומר על הנפש בצורה מושכלת. כך גם בסוגי הכתיבה הטיפולית, כמו: יומן אישי, כתיבת זיכרונות, מכתבים, כתיבה אינטואיטיבית שמעודדת כתיבה חופשית ללא מעצורים, כתיבה נרטיבית המאפשרת לכתוב את הסיפור האישי מנקודת מבט שונה למטרה טיפולית והתפתחותית, כתיבה יצירתית ועוד. למעשה, כל הקבוצה הזאת נותנת כלים לעבודה טיפולית בנפש כדי לאפשר התפתחות אישית. במילים אחרות – גם כאן יש איזו שהיא בעלות על הנפש תחת המעטה הטיפולי מבלי לתת לה לדבר בשם עצמה.

האם ההתייחסות הזאת לנפש שונה בכתיבה הספרותית?

לעניות דעתי, הגם שכתיבה זו היא מעין שיקוף ומַרְאָה של המציאות בתקופות שונות ובמקומות שונים ושל ההתנהגות האנושית באשר היא, ההתייחסות אל הנפש אינה שונה. גם כאן הסיפור, מעבר להיותו חוויה אסתטית ואמנותית, הוא סוג של מרפא לנפש.

האם לא הגיע הזמן לתת לנפש לדבר בשם עצמה?

שאלה זו עלתהממעמקים בזמן ההתבודדות שלי עם עצמי וההתבוננות פנימה. תוך כדי חיפוש אחר תשובות לשאלות מהותיות הקשורות בי ומתוך חיפוש אחרחומרים חדשים לכתיבה, משהו בתוכי התמרד כנגד התפיסה הרגילה של הנפש ביחס לכתיבה הספרותית. הנפש, לפחות הנפש שלי, ביקשה את חירותה. הבנתי שהחירות הזאת תוביל אותי לתובנות חדשות ולחומרים חדשים שלא עלו עד כה תחת הניהול הקפדתי של הסופרת והמבקרת הספרותית שאני.

השאלה הבאה שעלתה הייתה, איך עושים זאת, איך מאפשרים לנפש את החירות שהיא מבקשת כדי לדבר בשם עצמה?

התשובה הייתה פשוטה. ברגעי התבוננות אמיתית פנימה, הנפש משחררת אותי ולא אני אותה. היא משחררת אותי מהכבלים של האגו השולט בדימוי שיש לי על עצמי כסופרת וכמבקרת ספרותית ומחזירה אותי לאני האוטנטי שלי. באותם רגעים היה לי ברור שמשם יבואו התובנות הנכונות לי והחומרים האוטנטיים לכתיבה שלי.

ככל הנראה, כשהנפש מדברת בשם עצמה ואנחנו הכותבים מקשיבים לה, החומרים האוטנטיים לכתיבה מגיחים מהמעמקים שלנו ולא מבחוץ. נכון, החוץ מספק לנו את הגירויים ורצוי מאוד שלא נתנתק מאותם הגירויים ואפילו נחפש אותם כדי שנוכל לשקף בסיפורים שלנו את המציאות, אך המקור היצירתי הוא בנפש פנימה. למעשה, ניתן לומר שהחוץ אולי הוא מעין ההשתקפות של הפנים.

אז המלצתי לכול מי שכותב סיפורים ומי שעוסק בכתיבה ספרותית, תנו לנפש לדבר בשם עצמה, לפחות בחוויה שלי היא מובילה אותנו לכתיבה הרבה יותר אוטנטית ועשירה.

קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני, הרצאות

טל' 052-3836231

מאת: קטי פישר 

הסיפור שלפניכם כך היה והכול אמת לאמיתה.

טייגר החתול הקודם שלי, היה אִתי עשרים שנה עד היום בו הלך לעולמו בשיבה טובה.

זה קרה בבוקר יום שבת אביבי ושקט. מצאתי אותו כמה רגעים אחרי שקמתי משינה כשהוא מוטל לפניי ללא רוח חיים לצד המיטה, כשאחת מרגליו הקדמיות נאחזת בשמיכה. כנראה ניסה בכוחותיו האחרונים לטפס על המיטה ולשכב לצידי, כפי שהיה רגיל לעשות מידי לילה בכול ימות השנה.

עצבות גדולה נפלה עליי והדמעות חנקו את גרוני. כמה מוזר היה לראות את החתול האהוב הזה שהגיע אליי לחצר (אז בגבעתיים) כגור קטן לפני עשרים שנה, מוטל עכשיו כגוף מאובן חסר חיים מכוסה בפרווה. הוא היה לצידי לאורך כל התהפוכות שעברו עליי במשך הזמן הזה, אם בימים של אושר ושמחה ואם בימים של משברים ומועקה. במשך השנים האלה ידעתי ימים של ביחד וגם הרבה ימים של לבד. היו מי שנכנסו לחיי והיו מי שעזבו, אך הוא היה שם לצידי תמיד, מלווה את צעדיי וישן איתי במיטה, צמוד צמוד כמעט בכול לילה, ועכשיו הוא יוכנס לשקית ויילקח לקבורה.

התקשרתי לחברתי הקרובה והיא הגיע מיד עם בִּתה להתלוות אליי ברגעים קשים אלו ויחד קברנו את טייגר על הגבעה הקרובה. לאחר זמן מה של התייחדות עם זכרו, נסענו יחד לביתה. הן התעקשו לא להשאיר אותי לבד באבלי ודאגו לעטוף אותי בהרבה אהבה.

בערב עם חזרתי לביתי, פגשתי את השכנים שאף הם נחמו אותי והביעו צער עמוק על האובדן של טייגר החתול, שהרי גם הם הכירו אותו טוב, הוא הסתובב אצלם הרבה בגינה.

למחרת, יום ראשון, עם כל הכאב היה עליי ללכת לעבודה, באותם ימים עדין הייתי מורה. מכיוון שאין ימי אבל מוכרים לפי החוק על חיות מחמד, התייצבתי בבית הספר ללמד כהרגלי, והפעם כל שיעור ספרות – המקצוע אותו לימדתי, נפתח בבכי שלי על טייגר החתול שהלך מבלי שוב. התלמידים היו מאוד אמפטיים וגילו הבנה, כמעט בכול כיתה כמה מהם אף הציעו להביא לי חתול חדש, אבל אני דחיתי כל הצעה בטענה שאני זקוקה לזמן הסתגלות למצב החדש והאבל ייקח לפחות חצי שנה.

חלפו שלושה שבועות והנה בערב אחד הטלפון צלצל, היה זה ציון השכן.

"אַת שומעת כאן ברקע איזה שהם קולות?" שאל.

"כן," עניתי, "זה נשמע כמו יללות של חתול."

"נכון מאוד, תרדי למטה, הבאתי לך גור חתולים."

"מה?" שאלתי מופתעת.

"נו, יאללה, תרדי כבר."

כמובן ירדתי. ציון פתח את דלת הרכב והצביע על קופסת קרטון קטנה עם כמה חורים שהייתה מונחת על הספסל האחורי, וממנה בקעו קולות היללה של החתול. ברגע שנגשתי אל הספסל האחורי, הוא החל לספר לי כיצד הגיע אליו הגור הזה.

"מצאתי את הגור הזה ברָמֶה הכפר הערבי הסמוך (לכרמיאל מקום מגוריי היום) שם הייתי היום. לא תאמיני איך הוא הגיע אליי. הוא ניצל בנס. כבר נכנסתי לרכב עם המפתחות ביד להתניע ופתאום איזה בחור ערבי שצץ משום מקום צעק אליי – 'היי גבר חכה, יש איזה חתול שהתיישב על הגלגל שלך' – ירדתי מהרכב וראיתי את הגור על הגלגל. חשבתי לעצמי איזה מזל, נפלה לידי ההזדמנות לעשות מצווה כפולה, גם להציל חתול ולאפשר לו חיים טובים וגם לעשות טוב לקטי השכנה ולהביא לה חתול חדש שיהיה לה לנחמה. אז יאללה, קחי אותו, יש לך עכשיו חתול ערבי."

לקחתי את הקופסא, פתחתי אותה ובתוכה היה הגור הקטן שנראה כבן חודש וחצי, שחור לבן, קצת מלוכלך. הוא הביט בי בעיניו הצהובות הקטנות ואני התבוננתי בו, כאשר בראשי עולות וצפות התמונות של טייגר כשהיה באותו הגיל. לא יכולתי להימנע מההשוואה, טייגר היה הרבה יותר יפה, אבל גם הגור הזה חמוד.

עלינו הביתה, רחצתי אותו קצת אחר כך שחררתי אותו והוא החל להתרוצץ בדירה. מזון מתאים עבורו לא היה לי, כיוון שמסרתי את כל מה שנשאר מהאוכל של טייגר לאותה החברה, שיהיה לה עבור החתולים המתרוצצים אצלה בגינה. אי לכך החתלתול החדש שלי היה צריך להסתפק בשלב זה בגבינה לבנה.

לאחר שנשכבתי לישון, הגור הקטן הצליח לעלות על המיטה דרך השידה,נצמד לצוואר שלי והחל לגרגר. בשלב זה היה לי קשה להתחבר אליו, עדיין לא הייתי מוכנה לכך. הורדתי אותו ולמורת רוחו הוא נאלץ לצאת מהחדר. למחרת היו לי נקיפות מצפון – ללא ספק לחתלתול הזה מגיע חום ואהבה, מה הוא אשם שאני באבל. הרמתי אותו מיד וליטפתי את גופו הקטן שהשיב מיד בגרגור חזק המבטא מעין תודה. הבטתי שוב בעיניו התמימות והשובבות ובזה הרגע הוא קיבל את שמו – פיצקי – כי כל גודלו היה כגודל כף ידי כאשר אצבעותיי עוטפות את כל גופו בבטחה.

תוך כדי ההתבוננות בו שאלתי את עצמי, מה יותר נכון לי, להמשיך לחיות עם "האין" ולהתאבל עליו, או לתת אהבה ולקבל אהבה ממי "שיש" כאן ועכשיו ונמצא כרגע בידיי צמוד לגופי אותו קיבלתי במתנה.

התשובה הייתה ברורה.

עם הזמן הצורך בהשוואה נעלם כלא היה, ועכשיו בעיניי פיצקי הוא החתול הכי יפה, כי הוא שלי ובתור שכזה הוא יחיד ומיוחד ואין שני לו בכול השכונה.

אין פירושו של דבר שטייגר נשכח, הוא ימשיך להיות שם בזיכרון ובתמונות. אפשר למצוא אותו גם בדמות הראשית בסיפור הילדים שאני כותבת בימים אלה, אין ספק שהוא היה המקור להשראה. יתרה מכך, כל מה שנתתי, קיבלתי ולמדתי ממנו על אהבה נשאר בתוכי והכין אותי לשלב הבא ביכולת שלי לתת ולקבל אהבה – השלב שבו ניתנה לי ההזדמנות לעלות כיתה.

אז נכון, הסיפור הזה הוא בסך הכול על שני חתולים, אבל אולי בכל זאת ניתן ללמוד ממנו משהו על אהבה.

קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני, הרצאות.

טל' 052-3836231

הרבה קוראים נפעמים מהיכולת של הסופרים לדייק במילים, או ליתר דיוק, לשחק במילים כך שאלה יעבירו רגשות וחוויות בצורה שתהיה אוטנטית וקרובה למציאות, ויחד עם זאת יישארו בגדר חוויה אסתטית בתחום אומנות המילה והסיפור.

אך יש בין כותבי הסיפורים גם כאלה שנקראים סופרים ולמעשה הם גרפומנים. השאלה היא האם נדע להבחין ביניהם.

מהי גרפומניה ומה ההבדל בין כתיבה ספרותית לבין גרפומניה?

גרפומניה בהגדרתה הכללית היא מצב שבו אדם חש דחף בלתי נשלט לכתוב בצורה אובססיבית. אנשים הסובלים מגרפומניה עשויים לכתוב כמויות גדולות של טקסטים, לעיתים ללא משמעות ברורה או מטרה מסוימת. הכתיבה שלהם בדרך כלל אינה מכוונת להעברת מסר או יצירת אמנות. גרפומניה נחשבת לפעמים לסימפטום של הפרעות נפשיות, אך תחום זה אינו רלוונטי לעניינינו.

כתיבה ספרותית כאמנות להבדיל מגרפומניה, היא תהליך יצירתי מודע, שבו הכותב משתמש בשפה כדי להביע רעיונות, רגשות וסיפורים באופן שמעורר השראה ומעביר מסר. הכותב הספרותי מכוון ליצירת טקסטים בעלי מבנה, משמעות ואסתטיקה, מתוך כוונה ליצור יצירה אמנותית שתגיע אל הקוראים. הכתיבה הספרותית מערבת בחירה מכוונת של מילים, דימויים, דמויות, ועלילות כדי ליצור חוויה רגשית או אינטלקטואלית.

ההבדל המרכזי בין השניים הוא שהכתיבה הספרותית היא יצירתית ומכוונת, בעוד שגרפומניה היא דחף כפייתי לכתוב, ללא מטרה אמנותית או תקשורתית ברורה.

יחד עם זאת, לעתים ההבדל ביניהם במרחב הספרותי לא כל כך ברור,כיוון שיש גרפומנים שכותבים סיפורים עם מבנה סיפורי ברור שאותו הם למדו היטב, ואז איך נדע מיהו סופר בעל כישרון ספרותי אוטנטי ומי גרפומן?

אכן, ההבדל בין כתיבה ספרותית איכותית לבין כתיבה של גרפומן יכול להיות דק ולעיתים קשה לזיהוי, אך בכל זאת מהותי.

ההבדל קשור למספר היבטים ספרותיים כמו: מודעות וכוונה אמנותית, איכות השפה והסגנון, ביקורתיות עצמית ועריכה, שעל כל אחד מהם אפשר להרחיב בנפרד,אך בעיקר בתחושת האוטנטיות של הכתיבה לעומת תחושת המלאכותיות שהקורא יכול לזהות במהלך הקריאה, ובשימוש בטכניקות הספרותיות ביצירה. סופרים מיומנים יודעים מתי להשתמש בטכניקות ספרותיות ומתי להימנע מהן כדי לא להכביד על היצירה, לעומתם גרפומנים עשויים להשתמש בטכניקות ספרותיות בצורה מופרזת, או לא מתאימה.

ההבדל הדק הזה מתבטא ביכולת להרגיש האם הכתיבה משרתת את היצירה ואת הקורא, או שהיא נובעת מדחף בלתי נשלט של הכותב, גם כאשר המבנה הספרותי עצמו נראה נכון מבחינה טכנית.

במילים אחרות, השימוש במילים ביצירה ספרותית אוטנטית אינו משחק במילים, לכול מילה יש את כובד המשקל שלה וכול סופר אמיתי ואוטנטי יחשוב לעומק על כל שימוש כזה או אחר במילה.

ולאחר כל מה שהוצג כאן במאמר, יש להיזהר ולא למהר להדביק תווית של גרפומן על כותב זה או אחר, גם כאשר יש מי מבין הקוראים החשים שהכתיבה אינה אוטנטית ואינה משרתת את היצירה ואת הקורא.

קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני, הרצאות

טל' 052-3836231

מאת: קטי פישר

ודאי תשאלו, מה הקשר בין סיפורים לקרוסלה?

הגם שאני ידועה כמי שיודעת לחבר בין דברים שעל פניו אין שום קשר ביניהם, אפילו לי לא היה ברור כיצד אחבר ביניהם. ובכלל, מהיכן נולד הרעיון לחבר ביניהם?

נכון, "קרוסלה" הוא אחד הנושאים של הגיליון הזה, וכמי שעוסקת במילים וסיפורים אם כסופרת, או אם כמנחת סדנאות כתיבה וכעורכת, המאמרים שלי במגזין מעלים על פי רוב ממד ספרותי כזה או אחר, בהתאם לאחד הנושאים שגיליון החודש עוסק בהם. אך מי קבע שעליי לחבר דווקא את הנושא "קרוסלה" לסיפורים?

כמובן שאני קבעתי – החלטתי לאתגר את עצמי.

לשם כך, אני מתיישבת בכיסא דמוי סוס בקרוסלה הדמיונית שלי, עוצמת את עיניי ומתחילה לנוע בסיבוב איטי לקצב המנגינה שמזכירה לי אוטו גלידה. פעם למטה ופעם למעלה. תחושה נינוחה של ריחוף עוטפת אותי, מנותקת מכול הסובב אותי, רק תמונה של גלידת תות בננה בתוך גביע וָפל מופיעה על המסך הפנימי שלי והטעם הראשוני הזכור לי מילדותי כבר נמצא בפה. אני מלקקת את הגלידה עם הלשון בסיבובים איטיים והנה הגעתי אל הָוַפל. הוא טעים לא פחות, לפעמים אפילו יותר, טעם של ופל ספוג בגלידה. אני נועצת את שיניי בוופל ויכולה לשמוע את קול הפצפוצים של החלקים הנשברים הנכנעים ללעיסה שלי.

קצב הסיבובים הוגבר פתאום, הוופל הלעוס בחלקו נשמט מהיד ואני עפה במהירות מוגברת, נאחזת בחוזקה בידיות של הסוס כדי לא ליפול. המנגינה משתנה, היא נשמעת דרמטית משהו והקצב שלה מהיר יותר. התחושה היא שאנו דוהרים, נכון יותר טסים לאיזה שהוא מקום לא ידוע. אני שומעת קולות צרחה של ילדים. סוג של בהלה אוחזת גם בי, לאן לוקחים אתנו. ללא ספק זהו מצב שמצריך איזו שהיא התמודדות…

תוך כדי החוויה המסעירה הזו, הסיבובים מתחילים להאט, המנגינה חוזרת להיות איטית ומרגיעה. אני שוב למטה ולמעלה, משהו דומה להרגשה בהתחלה, רק בלי הגלידה. הקרוסלה נעצרת בהדרגה, אני יורדת ממנה ופוקחת את עיניי.

אני מניחה שגם אתם הקוראים ירדתם יחד אִתי מהקרוסלה שהצגתי כאן לפניכם. אם כך, יש מקום לשאול אתכם, האם חוויית הקריאה של סיפורים, או צפייה בהם, אינה דומה לפעמים לחוויה של עלייה לקרוסלה? האם אין אנו חווים את אותה האשליה של העליות והירידות במהירויות שונות, של דהירה או טיסה למחוזות שונים ולבסוף להימצא באותו מקום בו התחלנו, כמו על הקרוסלה?

קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני

טל' 052-3836231