הרגע שבו הכל זועק מבפנים ונדמה שהעולם שלי מתנפץ לאלפי רסיסים הוא הרגע שבו כל תא בגופי זועק אני לא יכולה יותר. אין במקום הזה שום בהירות מחשבה, רק אין אונים.

 גברת אין אונים באה לביקור כמעט תמיד באותן הסיטואציות, נוקשת בדלת כאורחת לא קרואה ואומרת "הנני". מביאה איתה את שאר בני המשפחה הלא ידידותיים שלה "פחד, "שיפוטיות", "קנאה", "שליטה" ועוד אחרים. אני יושבת איתם בסלון ביתי וסובלת. מתפתלת בתוכי ומרגישה שאני לא יכולה יותר.

העובדה שאני יודעת שהסבל הזה קשור אלי ולא לאנשים באמצעותם אני פוגשת את הרגש הזה או למצבים בהם אני נמצאת, לא גורמת לי לסבול פחות. לפחות לא באותו הרגע.

אחרי שהם יוצאים מהסלון, ולפעמים גם בנוכחותם, אני מצליחה להעלות בתוכי את משמעותו של הסבל. מה יש בו שמאפשר לי ללמוד משהו על עצמי ולהתפתח דרכו?

באחד משיעורי הקבלה בהם הייתי הזכירו שתי משמעויות לפועל ס.ב.ל, שתיהן מאד רלבנטיות לשליחותו של הסבל עבורנו. האחת סבלנות שהיא אורך רוח או היכולת שלנו לשאת את הקושי (כמו סבל הנושא את האסל), והשנייה סובלנות שהיא היכולת שלנו לקבל את האחר כפי שהוא.

אירועי הסבל שלנו קשורים למידת הסבלנות והסובלנות שלנו. ההסכמה שלנו להישאר ולחקור את פשר הסבל עבורנו מהווה פתח משמעותי להתפתחות. לשאול את עצמנו מהו גורם הסבל האמיתי בתוך הסיטואציה? מה פגשתי בעצמי דרך האדם השני? למה זה כל כך מרגיז אותי? האם אנו מוכנים להסתכל על עצמנו דרך הצד השני או שאנו נאחזים בסבל של עצמנו?

אי אפשר בלי הציטוט האלמותי של טולסטוי מספרו אנה קרנינה "כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה." המפתח להתבוננות החדשה בסבל מונח בידיעה שהסבל הוא אינדיבידואלי וייחודי לכל אחד מאיתנו. הוא חייב להיות כזה כי יש לו שיעור מדויק בהתפתחות הייחודית רק לנו.

הזמן. כל כך טבעי ומובן מאליו, כמו האוויר שאנו נושמים, עד כדי כך שאנחנו לא עוצרים רגע לשאול את עצמנו "מה תפיסת הזמן שלנו?" או "מה היחס שלנו לגביו?".

רבים מאיתנו, מתייחסים אל הזמן כמשאב. יש לי זמן, אין לי זמן, אני צריך עוד זמן, ברח לי הזמן, לא ניצלתי טוב את הזמן. כאילו קיים בנק זמן וירטואלי שהופך את הזמן למשאב נדרש, שצריך לנצל ביעילות. הזמן התחום בלוח השנה או בשנתות השעון הופך לזמן הקובע. אנו מונים את מספר החולים ב- 24 השעות האחרונות, סופרים לאחור את השעות עד לסיום המבצע או סופרים את הדקות בין ציר לציר בחדר הלידה. בתפיסה הזו הזמן הוא לינארי. יש לו קצב קבוע וכיוון ברור. הוא נע רק קדימה.

בביוגרפיה האנושית, זה לא תמיד היה כך. בתקופות קדומות, ואף בתרבויות שאינן מערביות, הזמן הקובע הוא הזמן של הקוסמוס. מעגל החיים האנושי היה מחובר קשר ישיר למעגל החיים של הטבע. ריטואלים חקלאיים, דמוגרפיים, אישיים נקבעו לפי עונות השנה, הזריחה והשקיעה, הכוכבים וזרמי המים. בתקופות האלה נחווה מחזור הזמן הטבעי כגדול יותר מהאדם, הוא לא היה משאב בידיו.

היכולת שלנו לנדוד במרחבי הזמן הגמיש קשורה מאד ביכולת שלנו להפעיל כוחות של תודעה ערה על החיים שלנו. תודעה שהיא מעבר לגבולות של זמן ומקום, מעבר לגבולות ההיגיון של סיבה ותוצאה. תודעה שבה אנחנו חלק מתמונה פנורמית של האירועים בחיינו ובחיי האנושות כולה, המסודרים במרחב ולא לינארית.

היכולת לפרוץ את גבולות הזמן ולראות את תמונת חיינו כפנורמה מאפשרת לנו ליצור משמעות חדשה לחיינו, משמעות ממימד אחר, עמוקה יותר, שלמה יותר.

 

טור קצת אישי.

להיות הורה זה לא עוד תפקיד. להיות אמא זה לא להיות אחד ההורים. הבנות שלי הן היצירה הגדולה של חיי.

מאמינה ויודעת שהן שלי. שהיה לי, ועדיין יש, חלק משמעותי בעיצובן, שיכולתי לדאוג להן, לחנך אותן, להקנות להן את אהבת האדם והעולם שיש בי, לשמור על רוחן איתנה ועל נפשן חזקה בסערות היומיום שהן תפגושנה בחייהן.

הן מקור מרכזי במנעד הרגשות של חיי. ההנאות הגדולות שלי קשורות קשר הדוק ברגעי הצחוק, השמחה, והאושר שלהן, ורגעי הכאב שלי קשורים אף הם בפצעי הגוף והנפש שלהן.

אני בטוחה שכל ההורים בינינו מכירים את הרצון האינסטינקטיבי לשמור את הילדים שלנו בתוך מחסה שיגן עליהן ממכות העולם, גם במחיר אישי שיכול ללוות אותנו שנים רבות אחרי שצורך ההגנה כבר לא קיים.

בשנים האחרונות מחלחלת בי יותר ויותר ההבנה הכואבת שאין לי את היכולת להגן עליהן מכל רעות העולם. שבנותיי הן אכן פרי יצירתי, אך ליצירה הזו יש חיים משל עצמה. כל אחת מהן מהלכת בנתיב גורלה ואין לי אלא להיות שם ללוות אותה באופן מיטיב בדרכה.

לפסוע לצד ילדינו, לייצר עבורם את הסביבה המתאימה שתאפשר להם לפגוש את התפתחותם הם ולפגוש דרכם את הנתיב שלנו הופכים להיות אתגר ההורות האמיתי שלנו.

וכפי שהיטיב לנסח זאת ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן " אתם הקשת ממנה, כחיצי חיים, ילדיכם שלוחים".

 

 

כמה באמת ניתן למדוד את ערכם של החיים? מה המשקולות לפיהם נדע לבחון את איכותם של חיינו? מתי אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו שאלות על ערך החיים?

ערך החיים אינו אבסולוטי, הוא מוערך מחדש יום יום שעה שעה באופן אינדיבידואלי לגמרי, הוא תלוי בתקופה, תרבות וקהילה.

במרוץ הזה של המציאות החיים הופכים להיות מובנים מאליהם, מין ישות שנמצאת שם כמו האוויר. הרגע שבו משהו נפגע הוא הרגע בו אנחנו מרגישים שהם, החיים, שם. רק כשמתחיל לכאוב או כשנלקחים מאתנו מישהו או משהו משמעותיים לנו עולות שאלות על "איזה מין חיים יש לנו ואיזה חיים היינו רוצים שיהיו לנו?

ככה זה, החיים מקבלים את משמעותם רק מההבנה שהם סופיים.

התודעה שהרגע הנוכחי אינו לנצח היא סוג של חרב פיפיות. מצד אחד היא הופכת את הכאן ועכשיו למשמעותי הרבה יותר, ומחייבת חשיבה על מה נכון לנו ואיך היינו באמת רוצים לחיות את חיינו, ובו בזמן היא מסירה את האחריות שיש לנו מהיום שיבוא.

האתגר הגדול של ערך החיים הוא לחיות מעתה ואילך במקום הכי קרוב לעצמנו, גם אם אנחנו עדיין לא שם. לאחוז באמונה ובתקווה שבאמצעות ההשתדלות וההתאמנות אנו הופכים אותנו לאנשים טובים יותר ואת חיינו לבעלי ערך.

התקופה האחרונה מציבה אותנו במידה רבה בליבה של שאלה מהותית על העמדת זכויות הפרט מול זכויות המדינה ועל כוחה של המדינה בשמירה או אי שמירה על זכויות הפרטים המרכיבים אותה. על מעטה הדמוקרטיה והחוק בו נאחזת המדינה בקביעת התקנות והכללים עבור כל אזרחיה.

על צמד המילים "זכויות הפרט" נאמרו ונכתבו, מילים רבות על ידי מומחים גדולים מתחומי מדעי החברה והמדינה, מילים רבות מדי.

מבחינתי זכויות הפרט הן לא עוד מושג לשיח סוציולוגי, מדיני או פוליטי. הן המהות של הקיום האנושי.

הקיום האנושי מורכב ממכלול של זכויות טבעיות של הפרט, הזכות לביטחון, הזכות לאהבה, הזכות לחירות הבחירה, הזכות למחשבה עצמאית, הזכות להבעת דעות עצמאית, הזכות לאמונה עפ"י בחירה. הזכות להיות מי שהוא או היא.

בעולם אוטופי אם כל הזכויות הללו היו נשמרות  לא היינו מגיעים לכיכרות, לא היינו מתים במלחמות.

בעולם אוטופי המדינה הייתה הופכת לכלי באמצעותו היו זכויות אלה נשמרות ולא להיפך.

בעולם אוטופי זכויות הפרט הטבעיות היו הופכות לתשתית החוקתית של הארגון הזה שנקרא מדינה.

ברמה האישית, אני יודעת שמימוש זכויותי הטבעיות לא באמת קשור לנסיבות או לסביבה שבה אני חיה. עוד אני יודעת שהמציאות הכואבת אותה אני חיה ביומיום, כאן במדינה שאני כל כך אוהבת, נועדה לעזור לי לפגוש את גבולות ההתייחסות שלי לנושא הזכויות הטבעיות. עכשיו זו הזדמנות מצוינת עבורי להגדיר מחדש את המרכז הפנימי שממנו אני פועלת, לשאול את עצמי שאלות על מידת הכיבוד של זכויותיהם של האחרים בחיי, לבחור מחדש מתוך חופש לחיות ברוח זכויותי הטבעיות.

זכותי.

זכותנו.

אנו חיים בימים טרופים בהם המציאות המוכרת לכולנו משתנה לנגד עינינו. מציאות שקוראת להסתגלות וגמישות בהתנהלות האישית, המשפחתית והעסקית.

אבל, כמה הסתגלות? כמה גמישות? עד כמה רחוק אנחנו יכולים להימתח? או אולי צריך לשאול עד כמה אנחנו יכולים להתכווץ?

והרכבת נוסעת, דוהרת. רכבת הרים מטורפת. הכאוס בחוץ הופך אט אט להיות הכאוס בפנים. כשכבר נדמה לנו שאנחנו בעלייה, מתחיל לחלחל הפחד האילם מהירידה שתיכף תגיע, וכשאנחנו צוללים בירידה יש בנו תפילה חרישית (או צעקה גדולה) שלא נתרסק.

לרכבת הזו יש ריתמוס משל עצמה, שעליו אין לנו שליטה. המרחב היחיד שבו אנחנו יכולים לבטוח הוא המקום הפנימי בתוכנו, שממלא את ישותנו בידיעה שבכל מקום בו נהיה על פני המסילה המטורפת הזו אנחנו נהיה בסדר.

הקול הזה של האני הבוטח בדרך, הוא הקול הבוטח ביכולתנו לשאת את נפתולי הדרך גם אם היא מפותלת, כואבת וסחרחרה.

לשאת את דהירתה של הרכבת לצד הפחד מהלא נודע הוא האתגר הגדול של הימים האלה. להסכים להתמסר לנפילה בידיעה שהעלייה תגיע אחריה, גם מבלי שתכננו, הוא המפתח.

אין הכוונה לעמוד חסרי אונים וחסרי מעש מול הרכבת, או בתוכה. העבודה היא לאמן את הקול הפנימי שיעזור לנו להיות ברכבת בלי פחד.

אבא שלי היה אומר "אם אין אמונה אין תקווה, ואם אין תקווה אין דרך".

אני מאמינה בקולה של התקווה.

מאז שהייתי קטנה אמרו לי "ילדה צריכה שיהיו לה חברים". אני, רק רציתי להישאר בבית לקרוא שוב ושוב את הספרים הדקים בכריכה הירוקה שהיו כבר בלויים מרוב דיפדוף.

הסיפורים שקראתי, ואלה שדמיינתי, הפכו להיות חלק מואר במציאות היומיומית שלי. הרשת החברתית שלי הפכה להיות צבעונית בזכותם, היו בה מאירה, גדעון, דינה ופזית ממשחקי הרחוב בשכונה וגם ירון זהבי, פוליאנה, צ'יפופו ודנידין.

רשת חברתית בהגדרתה מורכבת מפיסות של מערכות יחסים הקשורות ביניהן בחוט דק. העידן הטכנולוגי, יש יאמרו המודרני, משנה באופן מהותי את התמהיל בין מערכות היחסים הבינאישיות הממשיות לבין מערכות היחסים הוירטואליות.

לא יכולה להימנע מהשאלה איזה מין בני אדם יגדלו מרשת הצל הזו? איזו חברה ומנהיגות יצמחו במקום שבו לא רגילים לראות את אנשים בעיניים?

אני יודעת שהזמן לא עוצר מלכת, המציאות משתנה והטכנולוגיה טומנת בחובה הזדמנויות אינסופיות לשינוי.

בתוך המציאות הזו אני מחזיקה שביב של תקווה ואמונה שאנשים בשר ודם ימשיכו להיות נקודות החיבור של הרשת.

כל כך הרבה מילים נאמרו בתקופה האחרונה על המגיפה שמאיימת להשמיד את האנושות, על הנגיף ששינה את חיינו ברגע אחד ארוך. סוף העולם?

אני מקשיבה לאינסוף הניתוחים המסבירים באופן מלומד על התפשטות הנגיף באופן חוצה גבולות, על מניין החולים והמתים, על ההסתרה הראשונית שהובילה להתגברות המחלה, על הצורך בסגר כאמצעי להילחם בגלי המגיפה.

התקשורת מדווחת כל יום, כל היום. מומחים טרוטי עיניים יושבים באולפנים ומסבירים לנו מה לעשות ומה לא לעשות.

שואלת את עצמי, מה אנחנו כאזרחי העולם לא רואים? מה אני לא מבינה בחוקיות של האפוקליפסה שהונחה לפיתחי.

חוזרת שוב לתפיסת אדם-עולם ויודעת שהתשובות לשאלות האלה נמצאות בה, בחוטי החיבור העדין שבין עולמו של האדם היחיד לבין המציאות הסובבת אותו ברמת העולם והקוסמוס. איזה פרפר השיק כנפיו בקצה אחד של העולם וגרם לצונמי בקצהו השני? איך זה עובד המנגנון הפלאי הזה של החיבור? קטונתי מלתת הסברים מדעיים או רוחניים גבוהים אך ברור לי לגמרי שאין כאן סיבה ותוצאה.

המגיפה אינה תוצאה של דברים אחרים, היא המציאות ההכרחית, שתאפשר לנו לראות את עצמנו ואת עולמנו באור אחר.

נגיף קטן המתפשט ללא שליטה, חוצה מדינות, חברות ועמים עומד איתן מול הרצון הכללי שלנו ליצור גבולות ברורים וזהויות מובחנות מבחינה מדיניות, פוליטיות וחברתית.

מזמינה את כולנו לחשוב שאולי הדרך המוכרת של חיזוק הגבולות על מנת להגן על עצמנו מחייבת שינוי תודעתי פנימי. יש עוד אופציה – לשמור על הגבולות של עצמנו מתוך ראייה של טובת האחר ולא רק של טובתנו אנו. כלפי חוץ זו יכולה להראות אותה הפעולה, אך בשינוי מהותי של המניע הפנימי.

סוף העולם?

לא.

רק סוף העולם שאנחנו מכירים.