מכירים‭ ‬את‭ ‬זה‭ ‬שכשחוזרים‭ ‬מחו"ל‭,‬ טיול‭ ‬שאמור‭ ‬למלא‭,‬ מרוקן‭?‬

בימים‭ ‬האחרונים‭ ‬נפלתי‭.‬

נגמרו‭ ‬לי‭ ‬האנרגיות‭.‬

הרגשתי‭ ‬איך‭ ‬משהו‭ ‬בתוכי‭ ‬מתעייף‭,‬ רוצה‭ ‬לברוח‭.‬ זה‭ ‬חלק‭ ‬שאני‭ ‬מכירה‭ ‬כבר‭ ‬שנים‭.‬

החלק‭ ‬שרוצה‭ ‬להרוס‭,‬ לשבור‭ ‬את‭ ‬הכלים‭, ‬לבעוט‭.‬ החלק‭ ‬שמעדיף‭ ‬להישאר‭ ‬על‭ ‬הספה‭, ‬לבהות‭ ‬במסך‭,‬ להיעלם‭ ‬קצת‭ ‬מהעולם‭ .‬החלק‭ ‬שמנסה‭ ‬לשכנע‭ ‬אותי‭ ‬להבריז‭,‬ לוותר‭ ‬על‭ ‬מה‭ ‬שקבעתי‭,‬ לזוז‭ ‬הצידה‭ ‬מהדרך‭.‬

שבוע‭ ‬לפני‭ ‬כן‭ ‬נרשמתי‭ ‬לריטריט‭ .‬יום‭ ‬שלם‭ ‬של‭ ‬מדיטציות‭ ‬בקבוצת‭ ‬בוגרים‭ ‬שאני‭ ‬לומדת‭ ‬עם‭ ‬חלקם‭.‬ ידעתי‭ ‬שאני‭ ‬רוצה‭ ‬ללכת‭ .‬משהו‭ ‬בי‭ ‬בחר‭ ‬בזה‭ ‬מראש. ‬ועדיין‭ ,‬כשהייתי‭ ‬צריכה‭ ‬להגיע‭,‬ עלתה‭ ‬בי‭ ‬המחשבה‭ ‬להבריז‭.‬ להישאר‭ ‬בבית‭.‬ לתת‭ ‬לעייפות‭ ‬להחליט‭ ‬במקומי‭.‬

ושם‭ ‬אני‭ ‬פוגשת‭ ‬את‭ ‬השכבות‭.‬

השכבה‭ ‬הראשונה‭ ‬אומרת‭:‬ אין‭ ‬כוח‭.‬

השכבה‭ ‬שמתחתיה‭ ‬אומרת‭ :‬תברחי‭.‬

מתחתיה‭ ‬יש‭ ‬עומס‭,‬ אולי‭ ‬גם‭ ‬קול‭ ‬ישן‭ ‬שמכיר‭ ‬את‭ ‬הדרך‭ ‬של‭ ‬ההרס‭.‬

ומתחת‭ ‬לכל‭ ‬אלה‭ ‬יש‭ ‬רצון‭ ‬עמוק‭ ‬להמשיך‭.‬ רצון‭ ‬לחזור‭ ‬אל‭ ‬עצמי‭,‬ אל‭ ‬הדרך‭ ‬שלי‭,‬ אל‭ ‬מה‭ ‬שחשוב‭ ‬לי‭ ‬באמת‭.‬

בסוף‭ ‬הלכתי‭ ‬לריטריט‭.‬

לא‭ ‬מתוך‭ ‬כוח‭ ‬גדול‭,‬ אלא‭ ‬מתוך‭ ‬בחירה‭ ‬קטנה‭ ‬ונכונה‭.‬ המורה‭ ‬ביקש‭ ‬שניתן‭ ‬את‭ ‬מאה‭ ‬האחוז‭ ‬שלנו‭ .‬ונתתי‭ ‬את‭ ‬מאה‭ ‬האחוז‭ ‬שהיה‭ ‬לי‭ ‬באותו‭ ‬רגע‭.‬ בלי‭ ‬הצגות‭ ,‬בלי‭ ‬מאמץ‭ ‬להיות‭ ‬מישהי‭ ‬אחרת‭.‬

ומשם‭ ‬משהו‭ ‬השתנה‭.‬

הכוח‭ ‬חזר‭ ‬לתוכי‭ .‬התבהר‭ ‬לי‭ ‬שוב‭ ‬שאני‭ ‬מכוונת‭ ‬בחזרה‭ ‬לדרך‭ ‬שלי‭.‬

גם‭ ‬אצל‭ ‬אנשים‭ ‬שאני‭ ‬מלווה‭ ‬בחיפוש‭ ‬הדרך‭ ‬שלהם‭,‬ אני‭ ‬פוגשת‭ ‬את‭ ‬אותן‭ ‬שכבות‭. ‬לפעמים‭ ‬מעל‭ ‬פני‭ ‬השטח‭ ‬יש‭ ‬בלבול‭, ‬דחיינות‭,‬ כעס‭,‬ עייפות‭ ‬או‭ ‬רצון‭ ‬לברוח‭.‬ אבל‭ ‬כשעוצרים‭ ‬ומקשיבים‭ ‬לעומק‭,‬ מגלים‭ ‬שמתחת‭ ‬לכל‭ ‬זה‭ ‬יש‭ ‬רצון‭ ‬למצוא‭ ‬מקום‭, ‬משמעות‭,‬ כיוון‭.‬

למדתי‭ ‬על‭ ‬עצמי‭ ‬שברגעים‭ ‬כאלה‭ ‬כדאי‭ ‬לעצור‭.‬

להכיר‭ ‬את‭ ‬השדון‭.‬

לתת‭ ‬לו‭ ‬שם‭.‬

ולבחור‭ ‬מתוך‭ ‬הקול‭ ‬העמוק‭ ‬יותר‭.‬

כי‭ ‬לפעמים‭ ‬הדרך‭ ‬מתחילה‭ ‬בדיוק‭ ‬ברגע‭ ‬שבו‭ ‬בוחרים‭ ‬להישאר‭ ‬איתה‭.‬

סיגל‭ ‬גבאי‭ – ‬אימון‭ ,‬ליווי‭ ‬ויעוץ‭ ‬לצעירים‭ ‬למצוא‭ ‬את‭ ‬הכיוון‭ – ‬מאמנת‭ ‬מוסמכת‭, ‬Master NLP, ‬ מנחת‭ ‬קבוצות‭ ‬ומתרגלת‭ ‬מיינדפולנס‭.‬

נתינה‭ ‬נתפסת‭ ‬לעיתים‭ ‬קרובות‭ ‬כערך‭ ‬עליון‭, ‬ פעולה‭ ‬של‭ ‬חסד‭ ‬טהור‭.‬

אך‭ ‬במסע‭ ‬חיי‭ ‬למדתי‭ ‬שנתינה‭ ‬ללא‭ ‬גבולות‭ ‬היא‭ ‬לא‭ ‬חסד‭ – ‬היא‭ ‬איבוד‭ ‬עצמי‭.‬ כשגדלתי‭ ‬בבית‭ ‬שבו‭ ‬אהבה‭ ‬וכאב‭ ‬היו‭ ‬מעורבבים‭ ‬זה‭ ‬בזה‭,‬ המושג ‭"‬גבול‭"‬ לא‭ ‬היה‭ ‬קיים‭.‬ כילדה‭ ‬רגישה‭ ‬שסופגת‭ ‬הכל‭,‬ למדתי‭ ‬להכיל‭ ‬את‭ ‬המתח‭ ‬והכאב‭ ‬של‭ ‬האחר‭ ‬על‭ ‬חשבון‭ ‬המרחב‭ ‬הפנימי‭ ‬שלי‭.‬

הרגע‭ ‬שבו‭ ‬נמתח‭ ‬הגבול

השינוי‭ ‬התודעתי‭ ‬העמוק‭ ‬ביותר‭ ‬שלי‭ ‬התרחש‭ ‬בגיל‭,16 ‬ מול‭ ‬אבי‭.‬ באותו‭ ‬רגע‭ ‬של‭ ‬עימות‭, ‬כשהסכמתי‭ ‬לקבל‭ ‬את‭ ‬הכאב‭ ‬ולא‭ ‬לברוח‭, ‬משהו‭ ‬בתוכי‭ ‬הפסיק‭ ‬לפחד‭ .‬זה‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬אקט‭ ‬של‭ ‬כניעה‭ ,‬אלא‭ ‬הרגע‭ ‬שבו‭ ‬הגדרתי‭ ‬את‭ ‬הגבול‭ ‬הפנימי‭ ‬שלי‭:‬ הגוף‭ ‬שלי‭ ‬אולי‭ ‬ספג‭ ‬את‭ ‬המכה‭, ‬אבל‭ ‬הנפש‭ ‬שלי‭ ‬כבר‭ ‬לא‭ ‬הייתה‭ ‬שייכת‭ ‬לפחד‭.‬

שם‭ ‬התחילה‭ ‬ההבנה‭ ‬שגבולות‭ ‬הם‭ ‬לא‭ ‬חומות‭ ‬של‭ ‬ניתוק‭,‬ אלא‭ ‬הקווים‭ ‬המגדירים‭ ‬את‭ ‬הזהות‭ ‬שלנו‭.‬ ״גבולות‭ ‬הם‭ ‬לא‭ ‬חומות‭ ‬שמפרידות‭ ‬בינינו‭ ‬לבין‭ ‬העולם‭,‬ אלא‭ ‬המרחב‭ ‬שמאפשר‭ ‬לנו‭ ‬להישאר‭ ‬מחוברים‭ ‬לעצמנו‭ ‬בזמן‭ ‬שאנחנו‭ ‬נותנים‭ ‬לאחר‭".‬

מכאוס‭ ‬לשקט‭ ‬פנימי

במהלך‭ ‬השנים‭ ,‬דרך‭ ‬עולמות‭ ‬ה ‭-‬ NLP‭ ‬המדיטציה‭ ‬וה‭"‬מדיטראנס"‭,‬ הבנתי‭ ‬שנתינה‭ ‬אמיתית‭ ‬יכולה‭ ‬לנבוע‭ ‬רק‭ ‬מתוך ‭"‬סנטר‭"‬ יציב‭. ‬כשאני‭ ‬מלווה‭ ‬אנשים‭ ‬בפרשת‭ ‬דרכים‭ ,‬אני‭ ‬רואה‭ ‬כיצד‭ ‬חוסר‭ ‬היכולת‭ ‬להציב‭ ‬גבול‭ ‬לציפיות‭ ‬החוץ‭ ‬מוביל‭ ‬לאובדן‭ ‬כיוון‭. ‬

Clear Path, ‬השם‭ ‬שקיבלתי‭ ‬בדרך‭ ‬הדהרמה‭,‬ עוברת‭ ‬תמיד‭ ‬דרך‭ ‬ניקוי‭ ‬הערפל‭ ‬של‭ ‬האחר‭ ‬והקשבה‭ ‬לקול‭ ‬הפנימי‭.‬

היום‭ ‬אני‭ ‬יודעת‭:‬

כדי‭ ‬לתת‭ ‬באמת‭,‬ עלינו‭ ‬להיות‭ ‬בעלי‭ ‬הבית‭ ‬של‭ ‬עצמנו‭.‬ הסליחה‭ ‬וההבנה‭ ‬שהשגתי‭ ‬מול‭ ‬הוריי‭ ‬לא‭ ‬הגיעו‭ ‬כי‭ ‬העבר‭ ‬נעלם‭,‬ אלא‭ ‬כי‭ ‬למדתי‭ ‬להציב‭ ‬גבול‭ ‬בין‭ ‬הילדה‭ ‬שהייתי‭ ‬לאישה‭ ‬הבוגרת‭ ‬שאני‭ ‬היום‭. ‬

רק‭ ‬כשיש‭ ‬לנו‭ ‬גבולות‭ ‬ברורים‭,‬ הנתינה‭ ‬שלנו‭ ‬הופכת‭ ‬למתנה‭ ‬נקייה‭ ‬‮-‬‭ ‬לא‭ ‬כזו‭ ‬שבאה‭ ‬לרצות‭ ‬או‭ ‬למלא‭ ‬חלל‭,‬ אלא‭ ‬כזו‭ ‬שנובעת‭ ‬מתוך‭ ‬שפע‭ ‬וחיבור‭ ‬אמיתי‭.‬

סיגל‭ ‬גבאי‭ – ‬אימון‭ ,‬ליווי‭ ‬ויעוץ‭ ‬לצעירים‭ ‬למצוא‭ ‬את‭ ‬הכיוון‭ – ‬מאמנת‭ ‬מוסמכת‭, ‬Master NLP, ‬ מנחת‭ ‬קבוצות‭ ‬ומתרגלת‭ ‬מיינדפולנס‭.‬

כילדה‭,‬ הרגישות‭ ‬הזו‭ ‬לא‭ ‬הרגישה‭ ‬כמו‭ ‬מתנה‭,‬ היא‭ ‬הרגישה‭ ‬כמו‭ ‬הצפה‭.‬ הייתי‭ ‬סגורה‭ ‬מאוד‭ ,‬ומשהו‭ ‬בגוף‭ ‬שלי‭ ‬היה‭ ‬פשוט‭ ‬קפוא‭.‬

מבפנים‭ ‬הכל‭ ‬געש, ‬אבל‭ ‬כלפי‭ ‬חוץ‭ ‬נראיתי‭ ‬מרוחקת‭,‬ אולי‭ ‬אפילו ‭"‬סנובית‭"‬, עם‭ ‬פנים‭ ‬אטומות‭.‬ זה‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬מי‭ ‬שאני‭ ‬באמת ‭ ‬‮- ‬זה‭ ‬היה‭ ‬השריון‭ ‬שלי‭ .‬הקיפאון‭ ‬היה‭ ‬הדרך‭ ‬היחידה‭ ‬שלי‭ ‬להחזיק‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬מה‭ ‬שקלטתי‭ ‬ולא‭ ‬ידעתי‭ ‬איך‭ ‬לבטא‭.‬

במשך‭ ‬הרבה‭ ‬שנים‭ ‬חשבתי‭ ‬שהרגישות‭ ‬הזו‭ ‬היא‭ ‬הבעיה‭ ‬שלי‭.‬ שאני‭ ‬צריכה‭ ‬להיות ‭"‬חזקה‭" ‬יותר‭,‬ פחות‭ ‬מושפעת‭,‬ פשוט‭ ‬להרגיש‭ ‬פחות‭. ‬אבל‭ ‬עם‭ ‬הזמן‭ ,‬ומתוך‭ ‬30‭ ‬שנות‭ ‬תרגול‭ ‬ועבודה‭ ‬עם‭ ‬הגוף‭ ‬והתודעה‭,‬ הבנתי‭ ‬דבר‭ ‬אחר‭: ‬הרגישות‭ ‬היא‭ ‬לא‭ ‬חולשה‭,‬ היא‭ ‬המתנה‭ ‬שלי‭.‬

הסיבה‭ ‬שהיא‭ ‬הרגישה‭ ‬לי‭ ‬פעם‭ ‬כמו‭ ‬נטל‭,‬ היא‭ ‬כי‭ ‬היא‭ ‬נשארה‭ ‬כלואה‭ ‬בפנים‭ .‬רגישות‭ ‬בלי‭ ‬עשייה‭ ‬הופכת‭ ‬לעומס‭,‬ לבלבול‭,‬ ולפעמים‭ ‬לייאוש‭ ‬שקט‭.‬ את‭ ‬מרגישה‭ ‬הכל‭,‬ אבל‭ ‬מרגישה‭ ‬שאת‭ ‬לא‭ ‬זזה‭ ‬לשום‭ ‬מקום‭. ‬

השינוי‭ ‬האמיתי‭ ‬קורה‭ ‬כשאנחנו‭ ‬מסכימים‭ ‬לתרגם‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שאנחנו‭ ‬מרגישים‭ ‬לתנועה‭ ‬בעולם‭ .‬זה‭ ‬לא‭ ‬חייב‭ ‬להיות‭ ‬צעד‭ ‬גרנדיוזי ‭ ‬‮-‬‭ ‬לפעמים‭ ‬זו‭ ‬שיחה‭ ‬אחת‭ ‬אמיצה‭,‬ בחירה‭ ‬קטנה‭ ‬ושונה‭ ‬ביומיום‭,‬ או‭ ‬צעד‭ ‬ראשון‭ ‬בשביל‭ ‬שעוד‭ ‬לא‭ ‬ברור‭ ‬לאן‭ ‬הוא‭ ‬מוביל‭.‬ ברגע‭ ‬שמה‭ ‬שקורה‭ ‬בפנים‭ ‬מקבל‭ ‬צורה‭ ‬בחוץ‭ ‬‮-‬‭ ‬משהו‭ ‬נפתח‭.‬

בשנים‭ ‬האחרונות‭ ‬אני‭ ‬מלווה‭ ‬צעירים‭ ‬וצעירות‭ )‬בני‭ ‬(20-40‭ ‬שנמצאים‭ ‬בצמתים‭ ‬של‭ ‬מציאת‭ ‬כיוון‭.‬ אני‭ ‬פוגשת‭ ‬אצלם‭ ‬רגישות‭ ‬גבוהה‭ ‬וחיפוש‭ ‬עמוק‭,‬ אבל‭ ‬אני‭ ‬רואה‭ ‬שוב‭ ‬ושוב‭:‬ בלי‭ ‬תנועה‭, ‬הכל‭ ‬נשאר‭ ‬כלוא‭ ‬במחשבות‭.‬ לא‭ ‬מספיק‭ ‬להבין‭ ‬את‭ ‬עצמך‭ ‬מבחינה‭ ‬קוגניטיבית‭ ,‬צריך‭ ‬גם‭ ‬לחוות‭.‬ לא‭ ‬מספיק‭ ‬רק‭ ‬להרגיש‭,‬ צריך‭ ‬גם‭ ‬לזוז‭.‬

מתוך‭ ‬ההבנה‭ ‬הזו‭ ‬נולד‭ ‬אצלי‭ ‬בשנה‭ ‬האחרונה‭ ‬מרחב‭ ‬חדש‭ ‬שנקרא ‬‭"‬מדיטראנס‮" ‬ ‬זהו‭ ‬תרגול‭ ‬שמשלב‭ ‬ריקוד‭ ‬חופשי‭ ‬לצד‭ ‬עצירה‭ ‬ושקט‭.‬ דרך‭ ‬התנועה‭ ‬והשהייה‭ ,‬מתאפשר‭ ‬לרגש‭ ‬לקבל‭ ‬ביטוי‭,‬ לא‭ ‬רק‭ ‬במילים‭ ‬אלא‭ ‬גם‭ ‬בגוף. עבורי‭ ‬זו‭ ‬דרך‭ ‬להמשיך‭ ‬ולתרגם‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שקורה‭ ‬בפנים‭ ‬למשהו‭ ‬חי‭ ‬ונוכח‭ ‬בעולם‭ ,‬ואני‭ ‬רואה‭ ‬איך‭ ‬גם‭ ‬עבור‭ ‬אחרים‭ ‬משהו‭ ‬נפתח‭ ‬ומתבהר‭ ‬דרך‭ ‬החוויה‭ ‬הזו‭.‬

הרגישות‭ ‬שלך‭ ‬לא‭ ‬מבקשת‭ ‬להיעלם‭.‬ היא‭ ‬מבקשת‭ ‬לעבור‭ ‬דרכך‭ ‬ולהפוך‭ ‬למשהו‭ ‬חי‭ ‬בעולם‭.‬

סיגל‭ ‬גבאי‭ – ‬אימון‭ ,‬ליווי‭ ‬ויעוץ‭ ‬לצעירים‭ ‬למצוא‭ ‬את‭ ‬הכיוון‭ – ‬מאמנת‭ ‬מוסמכת‭, ‬Master NLP, ‬ מנחת‭ ‬קבוצות‭ ‬ומתרגלת‭ ‬מיינדפולנס‭.‬

זאת‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬השעה‭ ,‬לא‭ ‬העבודה‭,‬ ולא‭ ‬רשימת‭ ‬המשימות‭ .‬מה‭ ‬שמקים‭ ‬אדם‭ ‬באמת‭ ‬היא‭ ‬הסיבה‭.‬

הסיבה‭ ‬לחיות‭,‬ הסיבה‭ ‬לנוע‭,‬ הסיבה‭ ‬להסכים‭ ‬לפגוש‭ ‬עוד‭ ‬יום‭,‬ גם‭ ‬כשהלב‭ ‬עייף‭,‬ גם‭ ‬כשהדרך‭ ‬לא‭ ‬לגמרי‭ ‬ברורה‭.‬

החיים‭ ‬לימדו‭ ‬אותי‭ ‬שיש‭ ‬כמה‭ ‬רמות‭ ‬של‭ ‬התעוררות‭.‬ הראשונה‭ ‬היא‭ ‬התעוררות‭ ‬לחיים‭ ‬עצמם‭.‬ הרגע‭ ‬שבו‭ ‬אדם‭ ‬מפסיק‭ ‬לפעול‭ ‬רק‭ ‬מתוך‭ ‬הרגל‭,‬ פחד‭ ‬או‭ ‬הישרדות‭,‬ ומתחיל‭ ‬לשאול‭ :‬למה‭ ‬אני‭ ‬כאן‭? ‬מה‭ ‬מבקש‭ ‬להיוולד‭ ‬דרכי‭ ?‬מהי‭ ‬הדרך‭ ‬שלי‭?‬

הרמה‭ ‬השנייה‭ ‬היא‭ ‬התעוררות‭ ‬להגשמה‭.‬ לא‭ ‬במובן‭ ‬חיצוני‭ ‬בלבד‭ ‬של‭ ‬הצלחה‭ ‬או‭ ‬תפקיד‭, ‬אלא‭ ‬במובן‭ ‬העמוק‭ ‬יותר‭,‬ חיבור‭ ‬לעצמי‭, ‬לכוחות‭ ‬שלי‭,‬ למהות‭ ‬שלי‭,‬ ולידיעה‭ ‬שיש‭ ‬בי‭ ‬משהו‭ ‬שבא‭ ‬לתת‭ ‬צורה‭ ‬בעולם‭ .‬כשאדם‭ ‬מתחבר‭ ‬לזה‭ ,‬קורה‭ ‬משהו‭.‬ הוא‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬מתעורר‭,‬ הוא‭ ‬מתחיל‭ ‬ללכת‭.‬

אבל‭ ‬לדעתי ‬יש‭ ‬עוד‭ ‬שלב‭,‬ אולי‭ ‬החשוב‭ ‬מכולם‭.‬ אחרי‭ ‬שאדם‭ ‬מתחבר‭ ‬לעצמו‭ ‬ולסיבה‭ ‬שלו‭,‬ מגיעה‭ ‬היציאה‭ ‬מעצמו‭,‬ היכולת‭ ‬לתת‭ ‬לאחר‭.‬

דווקא‭ ‬שם‭ ‬ההתעוררות‭ ‬מבשילה‭.‬ כי‭ ‬אדם‭ ‬לא‭ ‬באמת‭ ‬מתעורר‭ ‬רק‭ ‬בשביל‭ ‬עצמו‭.‬ ההתעוררות‭ ‬שלו‭ ‬נוגעת‭ ‬במעגלים‭ ‬שסביבו‭,‬ במשפחה, ‬ בחברים‭,‬ בקהילה‭,‬ בעולם‭.‬

אני‭ ‬מאמינה‭ ‬שהמהות‭ ‬שלנו‭ ‬עמוקה‭ ‬יותר‭ ‬מהנפרדות‭.‬ כבני‭ ‬אדם‭,‬ כולנו‭ ‬מבקשים‭ ‬אושר‭, ‬שקט‭ ‬ומשמעות‭,‬ וכולנו‭ ‬תלויים‭ ‬זה‭ ‬בזה‭ ‬יותר‭ ‬ממה‭ ‬שנדמה‭ ‬לנו‭.‬ הדאלי‭ ‬לאמה‭ ‬חוזר‭ ‬שוב‭ ‬ושוב‭ ‬על‭ ‬הרעיון‭ ‬שאנחנו‭ ‬חולקים‭ ‬אנושיות‭ ‬משותפת‭ ,‬ושדאגה‭ ‬לאחר‭ ‬איננה‭ ‬ניגוד‭ ‬לדאגה‭ ‬לעצמנו‭,‬ אלא‭ ‬חלק‭ ‬ממנה‭.‬

לכן‭,‬ כשאני‭ ‬עוזרת‭ ‬לאחר‭ ,‬אני‭ ‬עוזרת‭ ‬גם‭ ‬לי‭. ‬כשאני‭ ‬מתעוררת‭ ‬לעצמי‭,‬ אני‭ ‬יכולה‭ ‬להיות‭ ‬ברכה‭ ‬לאחר‭.‬ אולי‭ ‬זאת‭ ‬התעוררות‭ ‬אמיתית‭, ‬לקום‭ ‬בבוקר‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬כדי‭ ‬לשרוד‭,‬ אלא‭ ‬כדי‭ ‬לחיות‭,‬ להגשים ‬ולהעביר‭ ‬הלאה‭.‬

סיגל‭ ‬גבאי‭ – ‬אימון‭,‬ ליווי‭ ‬ויעוץ‭ ‬לצעירים‭ ‬למצוא‭ ‬את‭ ‬הכיוון‭.‬ מאמנת‭ ‬מוסמכת‭, ‬Master NLP‭ , ‬ מנחת‭ ‬קבוצות‭ ‬ומתרגלת‭ ‬מיינדפולנס‭.‬

sigalitgdesign@gmail.com  054-9927901‭ ‬

הרבה שנים חשבתי שאני לא מתמידה.
כנערה עברתי כמה מסגרות, ובאחת מהן אפילו קיבלתי את הכינוי “לא מתמידה”. מילה אחת שהפכה לסיפור פנימי.
התחלתי עבודות ועזבתי.
נרשמתי ולא המשכתי.
בעיקר נמנעתי מללמוד, כי הייתי בטוחה שלא אצליח להחזיק לאורך זמן.
האמונה הזאת לא נשארה מחשבה. היא הפכה לזהות.
וכשזהות מתקבעת, היא מייצרת חוסר עקביות.
רק שנים אחר כך הבנתי משהו עמוק.
לא הייתי חסרת נחישות. הייתי מנותקת מעצמי.
ניסיתי להתמיד במסלולים שלא שיקפו את מי שאני באמת, ואז פירשתי את העזיבה כחולשה.
כשהתחלתי להתחבר לערכים שלי, לנטיות הטבעיות שלי, למה שמדליק בי חיים, הופיעה עקביות מסוג אחר.
לא כמאבק, אלא כנאמנות.
הגשמה עבורי איננה תואר, מקצוע או יעד חיצוני.
היא היכולת לבטא בעולם את הייחודיות שאיתה באתי.
וכדי לבטא אותה, נדרשת עקביות. צעדים קטנים, חוזרים, גם כשלא רואים תוצאה מיידית.
כאן הבנתי: עקביות אמיתית לא נולדת מכפייה עצמית, אלא מזהות ברורה.
מהכרה בערך שלי ומהסכמה ללכת בדרך שמתאימה לי, גם אם היא שונה.
וזה בדיוק מה שאני מלמדת את הצעירים שאני מלווה.
לא רק לבחור כיוון, אלא להכיר את עצמם. לזהות אמונות שמגבילות אותם, ולבנות תפיסה פנימית שמאפשרת להם להתמיד בדרך שלהם לאורך זמן.
כי הגשמה איננה רגע אחד של הצלחה.
היא תנועה מתמשכת של נאמנות לעצמי.
ואולי השאלה עבורך היא זו:
האם חוסר העקביות שלך מעיד על חולשה, או שהוא מזמין אותך לדייק את הדרך שבה את הולכת?

אחד הדברים הכי מבלבלים בדרך למציאת כיוון הוא הקצב. לא חוסר כישרון, לא חוסר רצון, אלא חוסר התאמה בין הקצב הפנימי שלנו לבין הקצב שבו אנחנו מנסים להתקדם.

רבים מחפשים כיוון כאילו מדובר בהחלטה אחת, נקודתית, שצריך “לסמן עליה וי”. לימודים, מקצוע, זוגיות, מעבר, התחייבות. אבל כיוון לא נולד מהחלטה חדה, הוא נולד מהקשבה לקצב. הקצב שבו הגוף נושם, הקצב שבו הלב מוכן לזוז, הקצב שבו התודעה יכולה להכיל שינוי.

כשאנחנו ממהרים, אנחנו לרוב לא מתקדמים מהר יותר, אנחנו פשוט מתרחקים מעצמנו. הבחירות נעשות מתוך לחץ, השוואה, פחד להישאר מאחור. ואז, גם אם בחרנו משהו “נכון על הנייר”, משהו בפנים מתכווץ. הגוף מאותת, העייפות גוברת, המוטיבציה נשחקת.

מצד שני, יש גם קצב איטי מדי. קיפאון שמתחפש להמתנה. שם מופיע הסיפור של “עוד לא הזמן”, “עוד לא ברור”, כשבעומק יש פחד מתנועה, פחד מאחריות, פחד מטעויות. גם זה לא הקצב האמיתי.

קצב נכון הוא קצב חי. הוא כולל תנועה, אבל גם עצירה. הוא מאפשר בדיקה, אבל לא בריחה. הוא דורש אומץ להיות נאמנה למה שקורה עכשיו, ולא למה ש”צריך” לקרות לפי אחרים.

כשאדם מתחיל להקשיב לקצב שלו, הכיוון מתחיל להופיע מעצמו. לא ככותרת גדולה, אלא כסדרה של צעדים קטנים שמרגישים מדויקים. שיחה אחת, התנסות אחת, בחירה קטנה שמרגישה נכונה בגוף.

למצוא כיוון זה לא להאיץ, ולא להיתקע. זה להסכים לנוע בקצב שלך, גם אם הוא שונה משל הסביבה. דווקא שם, בתוך הקצב האישי, נולדת בהירות.

יש משהו כמעט פרדוקסלי באופן שבו יצירתיות פועלת. ככל שאנחנו מתאמצים יותר, חושבים חזק יותר, מנסים לדחוף פתרון בכוח, כך הוא מתרחק.

לעומת זאת, דווקא ברגעים שבהם אנחנו מרפים, עוצרים, נותנים לדברים לשקוע, מגיעה בהירות. לא כהבזק דרמטי, אלא כהבנה שקטה וברורה.

מחקרים בתחום חקר המוח מראים שבזמני מנוחה מופעלת רשת ברירת המחדל, DMN. זו הרשת שאחראית על חיבורים עמוקים, על עיבוד לא מודע, על אינטואיציה ותובנות שלא נולדות ממאמץ אלא ממרחב. לכן הרעיונות המשמעותיים מגיעים בזמן מקלחת, בהליכה, בנסיעה או רגע לפני השינה. לא במקרה אנחנו אומרים, “אני אשן על זה”. הגוף נרגע, המחשבה מתרחבת, והתשובה מוצאת את דרכה.

אבל כדי שמרחב כזה יתקיים, נדרשת יציבות. יציבות פנימית שמאפשרת למערכת כולה להפסיק להיות במצב הישרדות. כשאנחנו דרוכים כל הזמן, עסוקים בכיבוי שריפות, אין למוח אפשרות לשוטט, לחבר, להעז. בלי קרקע יציבה אין מרחב, ובלי מרחב היצירתיות נחנקת.

ביומיום זה מתבטא בכמה עקרונות פשוטים, אך לא קלים ליישום.
תעדוף, לדעת מה באמת חשוב עכשיו ולהסכים לוותר על השאר.
פינוי זמן למנוחה אמיתית, לא כפרס אלא כחלק בלתי נפרד מהעשייה.
הפסקת המאבק במורכבויות, והבנה שלא כל דבר צריך פתרון מידי.
ואימוץ עקרון הפשטות, פחות בירוקרטיה, פחות רעש, יותר דיוק.

את העקרונות האלה קראתי פעם אצל מישהי שאינני זוכרת את שמה, אבל הם נחרטו בי כי הם אמת חיה.

אין לי ספק שחובה עלינו להגשים את עצמנו בעולם הזה.
המתנה שלנו לא נועדה להישאר אצלנו, היא אמורה לעבור הלאה.
וככל שאנחנו בהגשמה, מתוך יציבות ומתוך מרחב, אנחנו מתמלאים, בשמחה, במלאות, וגם בשפע כלכלי.
לא כי רדפנו אחריו, אלא כי יצרנו את התנאים שהוא יוכל להיכנס.

את המושג דיכאון תעסוקתי, פגשתי בלימודים שלי ״CBT תעסוקתי״, הרבה דברים הסתדרו לי מתוך ההכרות של הנושא הזה.

דיכאון תעסוקתי, הוא אחד המצבים הכי שקטים, הכי מוסתרים, ודווקא בגלל זה – הכי כואבים. הוא לא תמיד נראה כמו דיכאון במובן הקלאסי. לרוב, הוא מתבטא בתחושת ריק, באובדן משמעות, בשאלות שחוזרות שוב ושוב: “איך הגעתי לכאן?”, “למה אני לא מרוצה?”, “מה הטעם לקום בבוקר לעוד יום שנראה אותו דבר?”.

פגשתי לא מעט צעירים שנמצאים בדיוק שם, בין הרצון “להיות בסדר” לבין הידיעה הפנימית שמשהו בהם נכבה. חלקם משקיעים בלימודים או בעבודה רק כדי לא לאכזב, אחרים קופאים, לא מצליחים לזוז לשום כיוון. ובתוך כל זה – התקווה נראית רחוקה.

אני מכירה את המקום הזה מקרוב. גם אני חיפשתי משמעות שנים, עברתי תקופות של בלבול, ייאוש וחוסר רצון להמשיך. אבל דווקא מהמקום הזה למדתי משהו עמוק: כשהאור נעלם, הוא לא נעלם באמת, הוא רק מסתתר מאחורי רעש, ציפיות ופחדים.

דיכאון תעסוקתי הוא סימן, לא גזר דין. הוא הדרך של הנשמה לומר: “ככה לא”. הוא מבקש מאיתנו לעצור, להתבונן, ולהיזכר מי אנחנו מתחת לתפקידים, לתארים, להישגים. זו לא חולשה, זו קריאה פנימית לחזור לעצמנו.

התקווה מתחילה כשאנחנו מסכימים לשאול: מה באמת מדליק אותי? מה גורם לי להרגיש חיה? לפעמים זה ניצוץ קטן – רעיון, תחום עניין, מפגש, מילה אחת שנוגעת. משם מתחיל השינוי.אני מאמינה שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו כיוון, גם אם הוא כרגע מוסתר. התפקיד שלי, ושל כל מי שמלווה אחרים במסע הזה, הוא להזכיר שהאור קיים. שהוא לא צריך “להמציא את עצמו מחדש”, אלא פשוט לזכור מי הוא.

כי גם כשנדמה שהכול חשוך, תמיד יש מקום לתקווה. לפעמים, זה רק עניין של לבחור להביט פנימה – ולהתחיל לצעוד שוב.

אמא‭ ‬שלי‭ ‬מספרת‭ ‬שכבר‭ ‬בגיל‭ ‬שנה‭ ‬הייתי‭ ‬עומדת‭ ‬בלול‭ ‬ומתבוננת‭.‬ לא‭ ‬מדברת‭,‬ לא‭ ‬בוכה‭ ‬‮-‬‭ ‬רק‭ ‬מסתכלת‭.‬ שנים‭ ‬חשבתי‭ ‬שזה‭ ‬חיסרון‭,‬ שקט‭ ‬שגרם לי ‬לפעמים‭ ‬להרגיש חוסר‭ ‬שייכות‭.‬

היום‭ ‬אני‭ ‬יודעת‭ ‬שזו‭ ‬הייתה‭ ‬הדרך‭ ‬שלי‭ ‬להבין‭ ‬לעומק‭ ‬את‭ ‬העולם‭ ‬ואת‭ ‬עצמי‭.‬

התבוננות‭ ‬‬היא‭ ‬לא‭ ‬עצירה‭,‬ אלא‭ ‬תנועה‭ ‬פנימית‭ ‬שמאפשרת‭ ‬לראות‭ ‬באמת‭ .‬היא‭ ‬מאפשרת‭ ‬להקשיב ‭ ‬‮- ‬למה‭ ‬שקורה‭ ‬בפנים‭ ‬וגם‭ ‬למה‭ ‬שקורה‭ ‬בעולם‭.‬

בעידן‭ ‬שבו‭ ‬הכול‭ ‬רץ‭ ‬מהר‭ ,‬ההתבוננות‭ ‬היא‭ ‬סוג‭ ‬של‭ ‬אומץ‭.‬ היא‭ ‬אומרת‭:‬ אני‭ ‬לא‭ ‬רצה‭ ‬לפני‭ ‬שאני‭ ‬מבינה‭ ,‬אני‭ ‬לא‭ ‬יוצרת‭ ‬לפני‭ ‬שאני‭ ‬נוכחת‭.‬

רבים‭ ‬מהמתאמנים‭ ‬שאני‭ ‬פוגשת‭ ‬מגיעים‭ ‬לצומת‭ ‬כזו‭ ‬בדיוק‭.‬ הם‭ ‬לא‭ ‬בהכרח‭ ‬מבולבלים‭, ‬אלא‭ ‬פשוט‭ ‬מרגישים‭ ‬שהרעש‭ ‬גדול‭ ‬מדי‭ .‬יש‭ ‬בהם‭ ‬רצון‭ ‬למצוא‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬הכיוון‭,‬ להבין‭ ‬מה‭ ‬מבקש‭ ‬מקום‭ ‬עכשיו‭ ‬והדרך‭ ‬לשם‭ ‬תמיד‭ ‬מתחילה‭ ‬בהתבוננות‭.‬

גם‭ ‬בעולם‭ ‬העשייה‭ ‬והעסקים‭,‬ זה‭ ‬המפתח‭.‬

כשאני‭ ‬מלווה‭ ‬עצמאיות‭ ‬בתהליכי‭ ‬בידול‭,‬ אנחנו‭ ‬לא‭ ‬“ממציאות‭ ‬מותג”‭,‬ אלא‭ ‬מתבוננות‭ ‬יחד‭ ‬‮ -‬‭ ‬מי‭ ‬הן‭ ‬באמת‭,‬ מה‭ ‬הערכים‭ ‬שמניעים‭ ‬אותן‭,‬ מה‭ ‬הקול‭ ‬הייחודי‭ ‬שלהן‭ ‬ורק‭ ‬אז‭,‬ מתוך‭ ‬בהירות‭, ‬נוצרת‭ ‬נראות‭ ‬מדויקת‭.‬

היום‭,‬ כשהבינה‭ ‬המלאכותית‭ ‬נכנסת‭ ‬לכל‭ ‬תחום‭ ,‬ההתבוננות‭ ‬הופכת‭ ‬חיונית‭ ‬עוד‭ ‬יותר‭.‬

בינה מלאכותית ‬יכול‭ ‬לייצר‭ ,‬לעצב‭,‬ לחשוב‭ ‬מהר‭ ‬‮-‬‭ ‬אבל‭ ‬היא ‬לא‭ ‬יכולה‭ ‬להתבונן‭.‬ היא ‬לא‭ ‬יודעת‭ ‬לעצור‭,‬ לשים‭ ‬לב‭ ‬לניואנס‭,‬ להרגיש‭ ‬את‭ ‬האדם‭ ‬מאחורי‭ ‬הרעיון‭.‬

שם‭ ‬נכנסת‭ ‬האחריות‭ ‬שלנו‭ ‬כיוצרות, ‬כמובילות,‭  ‬כבעלות‭ ‬עסקים‭ ‬‮-‬‭ ‬לשלב‭ ‬את‭ ‬האנושי‭ ‬בתוך‭ ‬הטכנולוגי‭,‬ את‭ ‬ההקשבה‭ ‬בתוך‭ ‬המהירות‭.‬

ההתבוננות‭ ‬היא‭ ‬המקום‭ ‬שממנו‭ ‬נולדת‭ ‬בהירות‭.‬

ורק‭ ‬ממנה‭,‬ באמת‭,‬ מתחילה‭ ‬יצירה‭ ‬שיש‭ ‬בה‭ ‬אמת‭.‬

סיגל‭ ‬גבאי‭ – ‬אימון‭,‬ ליווי‭ ‬ויעוץ‭ ‬לצעירים‭ ‬למצוא‭ ‬את‭ ‬הכיוון

מאמנת‭ ‬מוסמכת‭ , ‬Master NLP‭ ,‬מנחת‭ ‬קבוצות‭ ‬ומתרגלת‭ ‬מיינדפולנס‭.‬

054-9927901‭ ‬‭ ‬sigalitgdesign@gmail.com

אני‭ ‬זוכרת‭ ‬את‭ ‬עצמי‭ ‬שנים‭ ‬מחפשת‭ ‬כיוון‭.‬

רציתי‭ ‬דרך‭,‬ אבל‭ ‬בפנים‭ ‬לא‭ ‬באמת‭ ‬ידעתי‭ ‬מי‭ ‬אני‭ ‬ומה‭ ‬חשוב‭ ‬לי‭.‬ היה‭ ‬בי‭ ‬בלבול ‬המון‭ ‬ביקורת‭ ‬עצמית‭ ‬שלקחה‭ ‬לתחושת‭ ‬תסכול‭ ‬מעצמי‭.‬

המסע‭ ‬היה‭ ‬ארוך‭ ‬אבל‭ ‬יש‭ ‬לי‭ ‬300‭ ‬מילים‭ ‬לכתוב‭ ‬את‭ ‬המאמר‭ ‬הזה‭,‬ אז‭ ‬אקצר‭ :).‬

רק‭ ‬כשהסכמתי‭ ‬לשהות‭ ‬ברגע‭ ‬הזה‭,‬ עם‭ ‬כל‭ ‬חוסר‭ ‬הוודאות‭,‬ משהו‭ ‬בתוכי‭ ‬התחיל‭ ‬להשתנות‭.‬זה‭ ‬היה‭ ‬כמו‭ ‬זריעה‭:‬ לשים‭ ‬זרע‭ ‬באדמה‭ ,‬לא‭ ‬לדעת‭ ‬מתי‭ ‬ינבוט‭,‬ אבל‭ ‬להאמין‭ ‬שתתחיל‭ ‬צמיחה‭.‬

עם‭ ‬הזמן‭ ‬הבנתי‭ – ‬לפני‭ ‬שמובילים‭ ‬אחרים‭, ‬לפני‭ ‬פרויקט‭ ‬או‭ ‬עסק‭,‬ יש‭ ‬שלב‭ ‬עמוק‭ ‬יותר‭. ‬השלב‭ ‬שבו‭ ‬את‭ ‬פוגשת‭ ‬את‭ ‬עצמך‭ ‬באמת‭.‬

זהו‭ ‬הזרע‭ ‬הראשוני‭ ‬שממנו‭ ‬כל‭ ‬דבר‭ ‬יכול‭ ‬לגדול‭.‬

אני‭ ‬פוגשת‭ ‬הרבה‭ ‬צעירים‭ ‬בדיוק‭ ‬במקום‭ ‬הזה‭.‬

הם‭ ‬רוצים‭ ‬להוביל‭ ‬את‭ ‬חייהם‭ ,‬לעשות‭ ‬שינוי‭, ‬למצוא‭ ‬כיוון‭.‬

אבל‭ ‬בפנים‭ ‬הם‭ ‬עדיין‭ ‬לא‭ ‬בטוחים‭ ‬מה‭ ‬הם‭ ‬מרגישים‭,‬ מה‭ ‬חשוב‭ ‬להם‭,‬ או‭ ‬אפילו‭ ‬מי‭ ‬הם‭ ‬בתוך‭ ‬כל‭ ‬זה‭.‬

וזה‭ ‬לא‭ ‬אומר‭ ‬שהם‭ ‬חלשים‭ ‬‮-‬‭ ‬להפך‭.‬ זה‭ ‬אומר‭ ‬שהם‭ ‬חכמים‭ ‬מספיק‭ ‬להבין‭ ‬שהובלה‭ ‬אמיתית‭ ‬לא‭ ‬מתחילה‭ ‬בצעד‭ ‬החוצה‭ ,‬אלא‭ ‬בשורשים‭ ‬פנימה‭.‬

אז‭ ‬אם‭ ‬את‭ ‬מרגישה‭ ‬מבולבלת‭,‬ זה‭ ‬בסדר‭.‬

בלבול‭ ‬הוא‭ ‬חלק‭ ‬מהזריעה‭.‬

שאלי‭ ‬את‭ ‬עצמך‭:‬ איזה‭ ‬זרע‭ ‬אני‭ ‬שותלת‭ ‬עכשיו‭?‬ איזה‭ ‬כיוון‭ ‬אני‭ ‬רוצה‭ ‬לטפח‭?‬

כי‭ ‬הדרך‭ ‬לא‭ ‬מתחילה‭ ‬מהוכחות‭,‬ אלא‭ ‬מהסכמה‭ ‬לזרוע‭.‬

וכשזורעים‭ ‬פנימה‭ ,‬הפריחה‭ ‬כבר‭ ‬תגיע‭ ‬בזמן‭ ‬שלה‭.‬