מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי בחוסר מנוחה.
זה התחיל עוד מיסודי בפתח תקווה.
היו לי קוצים בישבן. הייתי מפריעה בשיעור והמורה הייתה מוציאה אותי החוצה.
אבא שלי היה רואה אותי יותר בחצר מאשר בכיתה.
אחרי המעבר הפתאומי לארצות הברית, המצב החמיר.
למדתי בתיכון במיאמי, אבל לא הבנתי את השפה כי בקושי ידעתי אנגלית.
התקשיתי להתרכז בלימודים.
הוכנסתי לכיתה של תלמידים אחרים שגם התקשו וזה ממש לא עזר.
נותרתי מאחור. נפלתי בין הכיסאות. הרגשתי טיפשה.
הובחנתי עם הפרעות קשב וריכוז. חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.
היה לי קשה להתמודד עם זה שאני שונה.
ניסיתי ללמוד במכללה, אבל זה נכשל. הרגשתי יותר רע עם עצמי.
איך כל אחד יכול ללמוד במכללה או באוניברסיטה ורק אני לא?
שנים שזה רדף אותי. חשבתי שאין לי מה להציע.
למדתי כל מיני מקצועות. אבל שום דבר לא נקלט. שום דבר לא הצליח.
ואז יום אחד, נתקלתי בקורס לעיצוב גרפי.
התחלתי ללמוד בלי שום ציפיות. לא ממש חשבתי על לאן זה יוביל.
ככל שלמדתי, הבנתי שאני נמשכת לזה ויש לי כשרון לא ידעתי שקיים.
אחרי שחזרתי לארץ, המשכתי את לימודיי.
פיתחתי בטחון והתחלתי להרגיש בנוח לצאת מאיזור הנוחות ולאתגר את עצמי.
מאז שהתחלתי ללמוד, עברו 15 שנים ואני עדייו לומדת ונהנת כל רגע.
תמיד אמרתי שעיצוב גרפי בחר בי ולא אני בו.
מצאתי את דרכי ומצאתי שלווה בזכות התחום.

בתאריך 09.08.2021, משפחתי ואני הגענו לעיירה קטנה באנגליה שמעולם לא שמענו עליה.

איך אתאר את השנה האחרונה?

כשהיינו במונית בדרך לבית החדש בעיירה שאף פעם לא היינו בה, עדי פנה אלי ואומר לי:

"אני מרגיש שאנחנו מגיעים הביתה".

פניתי אליו ואמרתי לו שבדיוק חשבתי את אותו הדבר.

ההתאקלמות בחודשים הראשונים הייתה הכי קשה.

אין משפחה, רק שיחות וידאו למשפחה בארץ. ברור שזה לא הספיק, אבל זה כל מה שהיה.

התסכול היה בלתי נסבל, כמובן, גם עבור אלה. לא הייתה לה מסגרת, לא היו לה חברים. כאב לי עליה.

ואז אחרי כחודש וחצי, היא התחילה ללכת לגן.

הכנו רשימת מילים עם תרגום לאנגלית (No Miss, she doesn’t want you to die).

ואחרי מספר חודשים, חלה השתפרות בהתפתחות שלה. למדה להביע את עצמה באנגלית ובעברית.

היא ילדה מאושרת. יש לה חברים. וזה מה שהכי חשוב.

ואני רגועה יותר, מאושרת יותר, מחוברת לעצמי יותר, אני נושמת. הרוגע מאפשר לי להתחבר לעצמי ולהקשיב לקול הפנימי, אני פנויה רגשית ומנטאלית למצוא את דרכי.

הגענו לבית ריק מדבר, אפילו מזלג לא היה לנו. אכלנו על הרצפה או על המדרגות בבית.

עבדנו מאוד קשה להגיע לפה והדרך לא הייתה קלה ויש געגועים למשפחה, חברים והמוכר. יחד עם זאת, אני מרגישה שזו אחת ההחלטות הכי טובות שעשינו עבורינו וכמובן, עבור אלה.

מה משותף בין אלברט אינשטיין, אנג'לינה גו'לי, ג'ימי הנדריקס ונד פלנדרס (ממשפחת הסימפסון)?

כולם, כולל אני, שמאליים.

אני רוצה לחשוב שאנחנו זן מיוחד. אנחנו מהווים בערך 12% מהאוכלוסייה ואפילו יש לנו יום מיוחד שמוקדש לנו גם כדי להעלות מודעות לתלונות העומדות בפני שמאליים בעולם המיועד למען ימנים.

אני מרגישה שאני יותר יצירתית בזכות העובדה שאני שמאלית ואני גאה להיות שמאלית.

זו התכונה הראשונה שאני שמה לב אליו כשאני צופה במישהו שכותב ביד שמאל ואני לא מתביישת לשתף אותו במכנה המשותף שלנו, אפילו אם הוא זר מוחלט. וגם מציינת שיום השמאליים הבינלאומי מתקיים בתאריך 13.07. רובם לא מודעים לכך ואני מקווה שהעובדה הזו תעלה להם חיוך לפנים.

הרבה לא מודעים לכך, אבל יש הרבה מוצרים יומיומיים שאנו משתמשים בהם שלשמאלי מאוד קשה להפעיל.
לדוגמא, פותחן פחיות שימורים ידני.
אי פעם חשבתם על איך אתם פותחים פחית שימורים? כמה שזה נשמע טריוויאלי ופעילות יומיומית, עבור שמאליים זו יכולה להיות פעילות מסובכת.

למרות שאני כבר התרגלתי, ישנם שמאליים שמתקשים להשתמש בעכבר של המחשב ביד ימין.
הם מעבירים את העכבר לצד השמאלי של המקלדת ואפילו 'הופכים' את התכונות של העכבר שיתאים לשמאליים

אפילו פתיחת בקבוק מצריך אחיזה ביד ימין וסיבוב הפקק ביד שמאל.

אז אם אתם שמאליים, תרימו יד (שמאל) ותהיו גאים במי שאתם.

'סבתא עליזה בשמיים', אלה בת ה-3.5 אומרת על סבתא שלה, עליזה ברטוש גרנות, זכרונה לברכה, שנפטרה הרבה לפני שאלה נולדה, כשאני בעצמי הייתי צעירה מאוד.
כל פעם שהיא אומרת את זה, אני מזילה דמעה, מחבקת ומנשקת אותה.
הנשיקה הראשונה היא ממני ושאר הנשיקות הן מסבתא שלה ששומרת עליה מלמעלה.
כשאני אוספת אותה מהגן, אני כורעת ברך, פותחת את זרועותי ואלה רצה אלי.
אני עוטפת אותה בחיבוק וחותמת בנשיקה.
עצם העובדה שהיא קיימת, ממלא את החור בליבי.
אני אוהבת לנשק אותה.
כל נשיקה מרפא את הליבי השבור.
כל נשיקה מקרבת את אמא שלי אלינו.
אני מאוהבת בה.
בכל הזדמנות אני לוחשת באוזנה: 'את תשני את העולם. את הולכת להפוך אותו למקום טוב יותר.
את תעזרי לחלשים ותהיי בן אדם טוב.'
עוד חיבוק.
עוד נשיקה.
לפי החיוך שלה, אני יודעת שהיא מבינה אותי.
יבוא יום והיא תתבייש בי, כמו כל מתבגר שמתביש בהורה שלו – ובצדק.
עד אז, אנשק ואחבק אותה כל עוד שאני יכולה.

החבר הכי טוב של מעצב זה דמיון מפותח.

כמעצבת גרפית, תמיד יש לי שלושה דברים: ראש פתוח, עט ומחברת.

את ההשראות שלי אני מקבלת מחיי היום יום.

אני רואה את העולם כקנבס אחד גדול שרק מחכה שאעצב אותו.

כשעולה לי רעיון, אני מיד מדמיינת איך יראה העיצוב.

עוד לפני שאני נגשת למחשב, אני "מציירת" בראשי את העיצוב הראשוני ונעזרת בעט ומחברת כדי לדייק יותר.

אני כותבת מילות מפתח וערכים שקשורים לעיצוב ועם כל זה, אני מתחילה לצייר במחברת.

לפעמים, אני עוצמת עיניים וזורמת עם הדמיון שייקח אותי לאן שירצה.

וכל כמה דקות פוקחת אותן ומציירת את הדבר הראשון שעולה לי לראש.

זה מוביל אותי לדרך חשיבה חדשה.

אחרי שאני מסיימת עיצוב, אני מסתכלת על נקודת ההתחלה ועל התוצר הגמור.

בדרך כלל, הם די דומים.

כל כמה חודשים, אני מסתכל במחברת שוב ורואה את ההתקדמות שלי ורואה שיפור בביצועים שלי.

כך אני לומדת ומתפתחת בתחומי.

אפשר לומר שהיום הכי שחור בחיי הוא היום שאיבדתי את אמא שלי, עליזה גרנות, זכרונה לברכה.
זה קרה חודש אחרי בת המצווה שלי בתאריך 11.11.1989.
הזכרון האחרון שהיה הוא שאבא ואחי אספו אותי באאודי המשפחתית.
אחי הגדול נהג ואבא ישב איתי מאחור.
"אמא נפטרה", כך אמר.
הסכר התפרץ.
כולנו בכינו ביחד.
אני לא זוכרת את ההלוויה.
אני לא זוכרת את השבעה.
אני בקושי זוכרת את אמא.
ימים שחורים נוספים הגיעו מיד אחרי.
חופשה בחו"ל הפכה למגורים קבועים.
איבדתי את הבית שלי, את החיים שלי, את החופש שלי.
נדדתי בין מוסדות ובתי חולים לחולי נפש.
חוויתי מעצר בבית קולנוע לאחר בריחה ממוסד.
אנשים ניצלו את הכאב שלי.
33 שנים אחרי, גיליתי שאני סובלת מפוסט טראומה.
אפילו אחרי כל השנים האלה, הכאב בלתי נסבל ולעיתים אני מתקשה להתמודד איתו.
הפסקתי להתבייש וביקשתי עזרה. התחלתי לטפל בעצמי ולספר את הסיפור שלי לאחרים.
אני מאמינה שישנם אחרים שחווים כאב דומה ואולי הם מתביישים לבקש עזרה או בכלל לא מודעים למה שהם מרגישים.
היום השחור הזה ילווה אותי כל חיי. יחד עם זאת, אני מפנה מקום לצבעים אחרים שיעניקו לי אושר, אהבה, משמעות בחיים. עם הצבעים האלה, אני מתפתחת, גודלת, צומחת, חיה בזוגיות מאושרת ומגדלת את בתי.

לפני חצי שנה ארזתי את החיים שלי במזוודות ועברתי לאנגליה יחד עם בן זוגי, בתי, 5 חתולים וכלבה.

המעבר לא היה פשוט, בלשון המעטה.

אומנם לא היינו פה לפני, אבל כמה דקות לפני שהרכב החנה מול הבית החדש שלנו, בן זוגי פונה אלי ואומר לי שהוא מרגיש שהוא מגיע הביתה. מה שמצחיק זה שהרגשתי בדיוק כמוהו.

הגענו לבית נטול רהיטים. היה לנו רק מזרן לישון עליו. אפילו שולחן אוכל לא היה לנו.

ההתחלה הייתה מאוד קשה.

היינו רחוקים מכל מה שאנחנו מכירים: מהמשפחה שלנו, חברים שלנו, מהחיים שלנו.

ועכשיו גם הייתי צריכה לבנות את עצמי ואת העסק שלי מאפס.

לא ידעתי מאיפה להתחיל וזה מאוד תסכל אותי.

מאוד פחדתי מהלא נודע.

כפי שאבא שלי תמיד אומר, אפשר לשם אותי בכל מקום בעולם ואני אלמד להסתדר.

והוא צדק.

לקחתי נשימה עמוקה, לקחתי את הכלים שהמאמנת המדהימה שלי העניקה לי והתחלתי לעבוד.

אני לא הראשונה ובטח שלא האחרונה שעברה למדינה זרה.

זו הייתה ההזדמנות שלי להתחיל בדף חלק. התחלה חדשה, הזדמנויות חדשות, חיים חדשים.

עברתי דברים יותר מפחידים בחיי. זה קטן עלי.

כל הצלחה, אפילו הכי קטנה, הביאה עוד ועוד הצלחות.

אני מאמינה שיש לי (ולנו) פה הזדמנות להוכיח לעצמינו שעם עבודה קשה, הכל אפשרי.

ולא לשכוח שגם מסע של 1,000 קילומטרים מתחיל בצעד אחד.

 

 

יש לי נטייה לקנא באנשים שלמדו ועמלו במשך שנים והגיעו למקומות גבוהים ורחוקים.
ניסיתי ללכת באותן דרכים, התחלתי ללמוד בקולג', אך ללא הצלחה.
הרגשתי כמו כשלון פעם אחר פעם. חזרתי על אותן טעויות כי לא קיבלתי את זה שאולי ישנם אנשים שלא מתאימים ללמוד באוניברסיטה או קולג'.
זה נראה כל כך קל בסרטים.
חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.
חשבתי שלא אצליח בחיים אם אפילו לא הצלחתי ללמוד באוניברסיטה.
עשיתי בחירה והתחלתי ללמוד לימוד תעודה בתחום עיצוב גרפי.
גם שם נתקלתי בקשיים, אבל לאט לאט ועם התשוקה שפיתחתי בתחום, הבנתי שזה הכיוון שיותר מתאים לקצב שלי.
לא ויתרתי ואפילו ביקשתי עזרה שגרמה לי להבין שטמון בי כשרון ועם ההכוונה הנכונה שקיבלתי, גיליתי על עצמי דברים חדשים, פרצתי גבולות, יצאתי מאזור הנוחות, פגשתי אנשים שגם עזרו לי להתקדם.
מדי פעם אני עוצרת וחושבת על הדרך שעברתי, על החיים שחייתי, על החוויות שצברתי ואני מבינה שאף אחד אחר לא עבר את מה שאני עברתי, שהלך באותו מסלול בחיים, שראה מה שאני ראיתי.
החוויות שלי לא יותר גרועות או יותר טובות משל אחרים. הן פשוט שונות.
אני לא מתחרטת על כלום, כמעט. כן, היו דברים שהייתי עושה קצת שונה, אבל בסופו של יום, עשיתי זאת בדרכי.

"השנה אשיל 20 קילו"

"השנה אקרא יותר ספרים"

"השנה אחסוך X כסף"

אנחנו רוצים לפתח הרגלים חדשים, לשפר את עצמנו ולהצליח יותר ואנחנו מבטיחים הבטחות שאנחנו לא מצליחים לקיים ומתאכזבים שוב ושוב.

לכתוב את ההבטחות זה חלק חשוב אבל זה לא מסתכם בכך.

כל הבטחה שאנו כותבים צריכה להיות מלווה במשימות ימיות, שבועיות וחודשיות עד להישג המטרה.

אם כל יום נעשה פעולה אחת קטנה, בסוף השבוע נוכל לראות את ההתקדמות שלנו.

וכך, בסוף החודש כבר נראה את ההבדל.

זה ייתן לנו את המוטיבציה להמשיך ולהשלים את המשימות שלנו וכך גם לקיים את ההבטחות שהבטחנו לעצמנו.

קורה שאנחנו יכולים לכתוב את המשימות לפרטי פרטים אבל קורה שנתקלנו בבעיה לא צפויה שמונעת מאיתנו להתקדם. זה לא אומר שלא נצליח במשימה. זה רק אומר שצריך למצוא דרך אחרת.

אתגרים זה חלק מהחיים והם מלמדים אותנו לחשוב קצת אחרת כדי לפתור בעיות שיצוצו במהלך חיינו.

לפעמים, צריך לצאת מאזור הנוחות ולנסות דברים חדשים. זה מאוד יעזור לנו לראות דברים קצת אחרת שאולי לא היינו רואים אם היינו נשארים במסלול שלנו.

לא רק שנוכל לפתור את האתגר, אבל אולי נלמד משהו על עצמנו שכאשר האתגר הבא יצוץ, נוכל לפתור יותר בקלות.

אני מאחלת לכולכם שנה של עשייה, הצלחה והגשמה עצמית.

אני מאוד מאמינה במשפט הזה.
לעיתים אנחנו מעמידים פנים שהשגנו את המטרה שאליה אנו מכוונים.
חלק מאוד גדול בהגשמת חלומות זה לדמיין כאילו כבר הגשמנו אותם.
זה הדרייב שלנו להמשיך לנסות למרות שזה נראה בלתי אפשרי כמעט.
אנחנו שואלים את עצמינו שאלות ומפרקים את הרשימה למשימות ניתנות לביצוע.
רומא לא נבנתה ביום (ואם אתם טסים לשם, תראו שעדיין לא סיימו את העבודה).
לפעמים לוקח שבועות, חודשים ואף שנים להגשים את החלומות שלנו.
אסור לנו להתייאש מזה.
כל עוד שאנחנו רושמים את המטרות שלנו, שואלים את עצמינו מה אנחנו יכולים לעשות כדי להגיע לשלב הבא ואף מתייעצים עם אחרים (שלדעתי זה שלב חשוב מאוד בהגשמת חלומות), אנחנו כבר בדרך הנכונה.
לא קרה לאף אדם שהתחיל תהליך של הצבת חלומות והצליח בכל אשר עשה כדי להגשים את החלומות שלו.
אם כך המקרה, אף אחד לא היה עובד קשה ומשקיע בהגשמת החלומות שלו.
לפעמים, עיכובים זה דבר חיובי. זה גורם לנו לצאת מאיזור הנוחות וללכת בדרך שלא היינו הולכים בה מקודם ואולי אפילו ללמוד משהו חדש על עצמינו.
כשאנחנו מאתגרים את עצמינו, אנחנו לומדים משהו חדש על עצמינו ומגלים כוחות חדשים.
כשלא חשבנו שאנחנו מסוגלים, אנחנו מסתכלים על כל מה שהגשמנו עד כה ומבינים שאין דבר שעומד בפני הרצון.