מי מאיתנו לא עבר יום שחור בחייו? קל מאוד ליפול לשלילי אבל קשה למצוא בו את החיובי. כן, אני חושב כך משום שבעיניי אין רע בלי טוב ולהיפך ולכן הפעם אני אספר לכם על תקופה שהיתה די שחורה בעיניי רבים באירופה אך מצד שני נולד משקה לאומי ואירופה די התנחמה במשקה הזה והפכה אותו למשקה הפופולרי אותו אנו מכנים ויסקי.

בשנת 1860 הגיחה לאירופה כנימה ששמה פילוקסרה ומקורה מאמריקה. בעקבות המסחר בין אירופה לאמריקה עברה הכנימה לאירופה ובתוך שלושה עשורים חיסלה את כרמי הגפן ברחבי אירופה ובמיוחד בצרפת. ללא ספק שלחובבי היין/קונייאק/ארמניאק/ברנדי/גראפה נפגעו קשות ואכן יום שחור (יותר נכון שנים) עברו עליהם.

האימפריה הבריטית שזיהתה די מהר את הבעיה החלה לחשוב על משקה שיחליף את הברנדי המקומי. לפי הסיפור, נזכרו באיזה משקה בשם אישקא בהאט (מי החיים בגאלית עתיקה) שבהתחלה היה נמזג בחוזק גבוה מחבית בברים וחנויות ובמאה ה18 תעשיית הבלנד החלה לשגשג והמשקה נהיה רך יותר, מעודן ועם טעמים מדויקים ולא כבדים או חזקים לשתייה. כמובן שאת השם שינו לוויסקי (אותו היה קל יותר לבטא משמו המקורי) וכך גבירותיי ורבותיי החל תור הזהב הראשון אותו אנו מכנים תקופת הוויסקי בום. תקופה בה נפתחו כ40 מזקקות (השיא עד היום), הוויסקי שגשג ונהיה אהוב מאוד ברחבי אירופה ובהמשך בעולם.

יום שחור הוא יום שהפכנו אותו לשחור, תמיד אני אמליץ לחפש את החיובי והטוב מכל צרה, אולי בסוף גם אתם תוכלו ליצור בום שייזכר לטובה.

כמה פעמים קרה לכם המקרה הבא? הזמנתם כוסית ויסקי, וגיליתם שמדורה שוכנת בכוסכם?

 לא, הוויסקי לא מקולקל הוא פשוט ויסקי מעושן ומי שאוהב את הקטגוריה הזאת הוא לרוב גם פנאט ומחפש בקבוקים מעושנים. אז למה לי בכלל עשן בכוסית ומדוע הוא בכלל שם? הפתרון לחידה הוא די פשוט – בעבר כשרצו לקלות את השעורה לפני הבישול לא היו יותר מידי עצים באיי סקוטלנד ובכלל באי המרכזי (לא בסדר גודל שבו זקוקה המזקקה כדי להתקיים). לכן השתמשו באדמת בוץ בשם כבול שמוציאה כפי 3 עשן יותר מפחם אך נשרפת יותר מהר ממנו. כתוצאה מתהליך הייבוש העשן נספג בשעורה ונותן לו את טעמו המעושן אותו אנחנו חווים ברגע הלגימה.

בגדול כיום ויסקי מעושן מיוצר כמעט בכל אזור בסקוטלנד אבל המכה של העולם המעושן שוכן לו בשקט בשקט באי איילה שנמצא דרום מערבית מהאי המרכזי. יש האומרים שפסטיבל הוויסקי הטוב בעולם מתקיים לרוב באזור מאי ולמעשה בכל יום מזקקה אחרת מהאי מארחת את הפסטיבל ולרוב המזקקות גם מוציאות הוצאות מיוחדות שניתן לרכוש רק שם. נכון לעכשיו 9 מזקקות פעילות באי, כשהוותיקה ביותר הינה מזקקת בואומור שנוסדה בשנת 1779 והחדשה ביותר הינה ארדנאו שהוקמה ב-2018, עוד 4 מזקקות נוספות יצטרפו בשנים הקרובות.

ללא ספק הבקבוק האהוב ביותר מהאי הינו לגבולין 16 והוא מכונה הנסיך מאיילה ואם אני יכול לתת לכם המלצה לבקבוק נהדר להתחיל איתו את מסע המעושנים שלכם, אני לרוב אמליץ לכם להתחיל עם קאולילה 12, אין מה לעשות בסופו של דבר הוא אחד הקלאסיקות שאתם חייבים להכיר.

כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן או במקרה שלי בבקבוק אחד קטן. מה שהתחיל כפתרון לאהבה שחלפה לה, הפך להיות אחד מהמסעות המעניינים, הארוכים וללא ספק הסוף לא יקרה בזמן הקרוב מבחינתי.

כיום המסע הזה לקח אותי למקומות חדשים, עסק חדש ובעיקר עולם גדול ומרתק שאפשר לחקור אותו ולהבין כיצד טועמים נכון, מה הסיפור החבוי מאחורי כל מזקקה ומאחורי כל בקבוק ותאמינו לי שזה רק קצה הקרחון.

אז מה זה ויסקי בכלל? בהגדרה הפשוטה הוא תזקיק דגנים שמקבל יישון בחביות עץ אלון (לרוב). נשמע פשוט – אז זהו שלא. מאחורי כל מותג שאנחנו רואים יש מספר לא קטן של אנשים שתפקידם הוא לשמר את קו הייצור ולהשאירו אחיד, כלומר לשמר את הטעם שיהיה אחיד בין כלל הבקבוקים מאותה הוצאה. מבחינתי זאת אומנות אמיתית בזכות האנשים שמאחוריי המשקה.

 ויסקי היה ויישאר תמיד משקה של אנשים ובעיקר גורם שמחבר ביניהם – אם בבית, במועדון או בסתם פיקניק משפחתי. אני מזמין אתכם ואתכן להצטרף אליי למסע קסום בו נלמד כמה מושגים בסיסיים, נבין יותר טוב את ההיסטוריה וכמובן מי שרוצה תמיד מוזמן לפנות אליי ולתאם ערב טעימה או להצטרף לאחת הקבוצות לימוד שאני מעביר.

תתכוננו, המסע מתחיל! אני אשמש כמדריך ומייעץ בשבילכם ומה שלכם נשאר לעשות זה למזוג כוסית ולהתחיל לעקוב.