היתה לי מורה בתיכון שאמרה לנו משפט שנחרט לי בתודעה:

"טוב שאני לא שקופה"

כולנו מסתובבים עם אינפורמציה פרטית אותה אנחנו שומרים לעצמינו. לפעמים אלו סודות משפחתיים, מחשבות, אובססיות, נטיות, רצונות, יכולות, מקרים שקרו, גילויים מפתיעים ומביכים, תיבות פנדורה עם שלדים המוחבאים עמוק בתוך המעמקים שלנו.

מכוסים בשכבות של הגנה וסודיות כדי שאף אחד לא ידע על החולשות שלנו ושחלילה לא נחשף לעולם במערומינו.
הפחד הכי גדול שלנו הוא, שכאשר העולם ידע על כל השריטות שלנו יזרקו אותנו הוא, אשתו וחמותו מכל המדרגות לעבר האבדון.

הרצון והצורך להיות בשליטה דוחף אותנו לסגור את כל השלדים בחדרים שעיצבנו היטב עבורם ולהציג את הגירסה העצמית אותה אנחנו בוחרים להראות לעולם.

בראבו לנו על השלמות הבלתי חדירה שבנינו לעצמינו. אין יוצא ואין בא.

כל זה משתנה כאשר החיים כפי שהם מוכרים לנו משתנים והשליטה הנודעת והמוקפדת שלנו חומקת לה מבין האצבעות.

כאשר אנו מתעמתים מול מצבי קיצון, כמו פחד או לחץ נפשי, שכבות ההגנה האלו נסדקות ומתחילות ליפול. במיוחד אם זה קורה מול אדם זר שכנראה לא נפגוש אותו שוב בחיים. הכל הכל נשפך החוצה בלי עכבות כלל.

הסרט: אפשר לגלות לך סוד? הוא סרט קומדיה רומנטית הנראה כלקוח מהחיים האמיתיים.

אמה, בחורה שהפשטות ושהפתיחות שלה גורמת לך להתאהב בה מהרגע הראשון שהיא מופיעה על המסך, שופכת את כל הסודות הכי כמוסים שלה בפני בחור זר בטיסה רעועה ותנודתית במיוחד. הסודות האלו נהיים מביכים יותר ויותר מרגע לרגע, אך מה זה משנה אם עוד רגע המטוס ממילא יתרסק והבחור הוא זר לחלוטין?

ביום הבא של אמה בעבודה, היא מגלה שאותו בחור זר הוא הבעלים של החברה בה היא עובדת.

הניצוצות כמו הבושות מתחילים להתעופף. הוא יודע הכל, אבל ה–כ–ל עליה.

אין ספק שפתיחות היא בסיס טוב לזוגיות. אמה מאוהבת מעל הראש.

עד ש –

עד שאמה מבינה שג'ק הרפר אומנם יודע הכל עליה אולם היא איננה יודעת דבר או חצי דבר עליו.

זוגיות שיש בה סודות נידונה לכישלון. כלל ברזל.

האם בכל זאת יש תיקווה לאהבה? האם היא יכולה לשרוד בושה, שמחה לאיד? שיימינג והפרת אמון?

תצטרכו לגלות את כל זה בעצמכם.

בס"ד

יש חודשים מעטים מאד כמו החודש הזה שלא ראיתי בהם אף סרט הראוי לי לכתוב עליו ביקורת.

החודש היה אחד מהם. מתסכל ביותר.

כניסיון אחרון ראיתי את הסרט הזה. לגמרי לא הסטייל הרגיל של סרטי 'הבנות' מהם אני רגילה ליהנות. 1917. סרט מלחמה הארד קור. מלחמת העולם הראשונה.

כשיצאתי ממנו סימסתי ליהודית לוטואק, בעלת המגזין "מדוד לדור" שהחודש הזה לצערי לא יהיה טור ביקורת סרטים. סטו.

ובכל זאת, אני מאמינה שכל מה שאנחנו רואים, יש לזה סיבה, יש מסר שבורא העולם והיקום רצה שאראה. ובמיוחד סרט. לא סתם בחרתי לראות דווקא אותו.

אני חושבת על זה שזו הפעם הראשונה שאני רואה בפועל איך נראית החזית. איך מתנהלים חיילים, ילדים צעירים תחת איום על חייהם בכל רגע נתון. על הקושי והגעגועים. הרעב, השוחות, צחנת המתים וגועל החולדות, הביצות, המלכודות, ההרס הנורא והמוות חסר התוחלת וההיגיון של בני עשרה המתכננים איך לרצוח בני עשרה אחרים, במקום לבנות עולם ולהצמיחו.

קראתי המון סיפורי מלחמה. כתבתי כמה מהם בעצמי. ובכל זאת, היה משהו לופת לב, באצבעות קרות וקפואות, לראות את זה על המסך הענק בסינמה סיטי.

אך היו שני דברים שתפסו לי את המחשבה. שניהם הבהירו לי באישון לייל שבכל זאת אכתוב את הטור הזה.

תום, חייל אנגלי, יחד עם חברו וויל נשלחים אל תוך שדה החזית המפריד בין צבאות הנלחמים, כדי להעביר מסר לגדודים של 1600 חיילים היוצאים עם שחר למתקפה אבודה מראש, המסר שהם נשאו אמר לסגת כדי למנוע טבח נורא המתוכנן היטב ע"י הגרמנים. אח של תום הוא המפקד של אחד הגדודים האלו.

אז מגיעה הסצנה בה תום מציל ממות טייס גרמני ממטוס בוער, וכשוויל הולך להביא לו מים, הגרמני דוקר ופוצע אנושות את תום מצילו. וויל יורה למוות בגרמני.

 

תום בלייק מדמם בכבדות, כוחותיו אוזלים וברגע של הבנה וחוסר אמון הוא שואל את וויל שפילד:

"אני עומד למות?"
וויל עונה לו:
" כן תום, אני חושב שאתה עומד למות"

ואני פתאום קולטת כמה שבריריים הם החיים. כמה מהר הם עלולים להסתיים. בלי ערובה לכלום. בקושי התחילו וברגע גורלי אחד הם נגמרים. ומהר כל כך.

כמה שיודעים את זה, לראות את זה על המסך הענק פשוט מזעזע את אמות הספים.

ומה מבקש ילד שחייו הולכים ואוזלים מגופו?

הבטחה שוויל ימשיך במשימה, ימצא את אחיו ויגן עליו.

בקשתו הבאה היא, שוויל יוציא מכיסו את התמונה של בני משפחתו, אותה הוא מניח על ליבו הפועם את פעימותיו האחרונות. ועליהם מכוונות מילותיו האחרונות:

"אמור להם, וויל, שאני אוהב אותם"

אני חושבת על מרוץ החיים, על העבודה, הפרנסה והעיסוקים הרבים התופסים את ימיי ולילותיי. כמה מהם אני מקדישה בתשומת לב מלאה באמת אל בני משפחתי? אל האנשים שעליהם אחשוב, שאותם אחבק קרוב לליבי ברגעים הכי קריטיים בחיי!!

האם הם מרגישים את האהבה הזו עכשיו? ביום יום?

האם אני מראה להם עכשיו כמה הם יקרים לי? חלק ממי שאני? תקוותי וגאוותי?

האם אני אומרת להם את זה יום יום? מראה להם את האהבה הזו מספיק?

באמת שהייתי צריכה וזקוקה לראות את הסרט הזה!!

 

 

רבקי, להוציא אותך לאור

בס"ד

צרפת, 1895

" אין פה נפש חיה שאוכל לדבר אתה. בלילות הם נועלים אותי באזיקים למיטה. סתם כדי לענותני. לאן כבר אוכל לברוח, מהאי המבודד הזה המוקף כולו מים? פעמים רבות כל כך רציתי לשים קץ לחיי, אך אני נזכר באישתי ובילדיי ובחרפה שאמיט על ראשם, אני חף מכל פשע. אין כל סיבה שאמית את עצמי"

כך כתב אלפרד דרייפוס במכתב למשפחתו ממקום מאסרו ובידודו באי השדים.
מכתב שלא הגיע לידיהם. הוא הגיע לידיו של ג'ורג' פיקאר, קצין שהתמנה לראש מחלקת המודיעין הצרפתי.
מזמן כבר חשד פיקאר שהעלילו עלילת שווא נגד דרייפוס. ככל שהוא חוקר את ראיות הבגידה, על אף שהוא עצמו אנטישמי מוצהר, ברור לו שדרייפוס היהודי איננו אשם.
מצפונו אינו נותן לו מנוח.
כל הממונים שלו ובייחוד הגנרל מרסייה מזהירים אותו ופוקדים עליו לעזוב את הנושא בשקט, אך הוא ממשיך בשלו, בחקירת והוצאת האמת לאור. בייחוד לאור העובדה שהמרגל האמיתי לא נתפס ולא נשפט ונענש.

הגנרל מרסייה: "זכור פיקאר, אינני רוצה שתהיה בצרפת פרשיית דרייפוס נוספת"

פיקאר: "אדוני הגנרל, זו לא פרשיית דרייפוס נוספת, זו אותה פרשייה."

פיקאר מייצר נגדו אויבים מרים ובעלי השפעה. הם מדירים אותו מהמשרה החדשה והמכובדת שלו. שולחים אותו מארץ לארץ, עוקבים אחריו ומתנכלים לכל האנשים היקרים לו.

ועדיין, כגבר החותר לאמת ונאמן למצפונו הוא ממשיך להלחם נגד השחיתות בצבא הצרפתי ובמערכת המשפט בצרפת הארץ האהובה שלו ושאליה הוא נאמן בכל ליבו.

הגבר הזה, גם כשהוא פוצע את יריבו המר ביותר שהוציא אותו לדו קרב, עדיין הוא מושיט לו יד לקום.

אולם כשהצבא שולח אותו לאפריקה לחזית הוא מבין את הכוונה. ובאסיפה של אנשי התקשורת הגדולים של אז, ובראשם אמיל זולא, הסופר הצרפתי הידוע, והבעלים של העיתון L'AURORE   מספר פיקאר לכולם הכל. אמיל זולא מדפיס למחרת בעיתונו מגילת "אני מאשים" ארוכה נגד כל הריקבון שבמערכת וחפותו מפשע של דרייפוס. עיתון אותו קונה פיקאר מילדון מוכר עיתונים, דרך סורגי המרכבה שהובילה אותו לכלא.

כאן מתגלה כוחה האימתני והחיובי של העיתונות והתקשורת, כשהיא מתגייסת לחקר והוצאת האמת לאור. אין מדינה, ממשלה או צבא היכול לעמוד נגדה.

הקצין שזייף את הראיות נכלא והתאבד בכלא. כבר אין לו סיבה מצפונית לחיות.

דרייפוס זוכה למשפט חוזר. שבמהלכו נרצח עורך דינו המבריק, מהלך שלא עצר את פסק הדין להחזיר לו את דרגתו ועיסוקו בצבא.

פיקאר נעשה לשר בממשלה.

וכאן נפגשים שוב דרייפוס ופיקאר. דרייפוס מבקש העלאה בדרגה. אולם פיקאר בחוש של צדק רחב אופקים מסביר לו שתפסת מרובה לא תפסת. מרמז לו שישמח בחלקו שיצא מלוע הארי בשלום.

הסרט הזה, כמו כל פיסת היסטוריה מראה לנו תמונת מצב של תכונות אנוש לטוב, לרע ולמכוער. על האמת והיכולת שלנו לקחת בה חלק ולהפוך כך לשם עולם בין דפי ההיסטוריה, כי האמת בסוף מנצחת.

בין מסיקי התובנות מפרשת דרייפוס היה עיתונאי צעיר בשם תיאודור הרצל. הרצל לקח מפרשת דרייפוס את הדחיפות לבנות מדינה לעם היהודי.

וכפי שאנחנו רואים. אין זו אגדה.

בס"ד

לכל אחד מגיע מלאך בחיים שלו.

והמלאך הזה נשלח, והוא מופיע. בדרך כלל בתקופות האפלות ביותר שלנו.

מי המלאך שלך??

 

הסרט הזה, "חיים שלי" או בשמו המקורי- "Last Christmas " מגולמת התופעה הזו באופן מפתיע ובלתי צפוי לחלוטין.

אתם הגברים תקראו לו: סרט בנות. אני קוראת לו : קומדיה רומנטית.

יש בו הכל, עלילה נוגעת ללב, חיים ההולכים ומסתבכים. חוסר מודעות ופרופורציות. הורים בהפרעה בזוגיות מוזנחת. סודות משפחתיים וסבל. קולקטיבי ואישי, מהול בבלבול וייאוש.
לא נעים, אבל זה קטע כמה הומור יש בצפייה מהצד באבסורד שבכל זה. היו כמה וכמה פעמים שנכנסתי לתסמונת כפית מתקדמת במהלך ההקרנה הזו.

לתוך כל האבסורד הנורא הזה מופיע מלאך. -טום, בחייה ההיסטריים של קייט. וכמה שהיא מסובכת, כך הוא מסודר, ישר, הגון, אכפתי, רגיש ובעיקר אוהב.

וכשמלאכים נכנסים לך לחיים ואיתם אהבה, הכלה, קבלה והעצמה, החיים אט אט מתחילים להשתנות לטובה. וכל הסביבה שלך כולה, כולל העבודה, כולל ההורים, האחות הלסבית, החברים הכועסים והמאוכזבים. כולם משנים את היחס אליך ב 180 מעלות.

המדהים הוא, שככל שמתרפאים ומתחזקים, כך גם מכניסים אור, אהבה, התחזקות ועשיה בכל החיים של האנשים סביבנו, ובכל מה שניגע בו.
לראות איך כל עלובי החיים מתחילים לחיות את האני העליון שלהם, כמה אושר אור ושמחה כל אחד יכול להכניס לחיים של אנשים אומללים, גם אם לפני זמן קצר היית אחד כזה, זה אושר שכל אוצרות התבל אינו יכול לקנות.

ואז מגיע הגילוי המפתיע.

כמה מדהימים הם החיים האלו שאין להם לא התחלה, לא אמצע וגם לא סוף.

"הלב שלי הוא שלך ממילא, בכל דרך שאני רק יכול לתת לך אותו"

איזה משפט מדהים!!!!

רבקי, להוציא אותך לאור.

קן ציפור.

לא משנה אם הוא נופל מעץ שבאחוזת פאר על שפת הים או בכפר נידח בהודו במרפסת של בית יתומים.

קן ציפור הוא יצירת אומנות של הטבע. ואם הביצים הקטנטנות או הגוזלים ננטשים, זה כאב שצובט את הלב.

אחרי החתונה הוא סרט על סיפורי החיים של שתי נשים עוצמתיות, מצליחות ומגשימות חלומות כל אחת בתחומה. מצליחות ליצור יש ענק מאין ממש כדי ליצור לעצמן חיים עם משמעות.

רק שההצלחות שלהן משתלבות אחת בתוך חיי השנייה. כל אחת מהן זקוקה נואשות לחברתה כדי לממש את חלומה,

האחת להציל את בית היתומים שלה בהודו. את הילדים שהצילה מחיי זנות ואלו שננטשו בצדי הדרכים.

והשנייה כדי לשמור על הבית שלה, על אישה וילדיה. אלו שלה וזו שאימצה. והיא מוכרת עסק השווה מיליונים וגם בוחרת למי לתת סכום הזוי מהעושר הזה רק כדי לוודא שהאנשים שהיא אוהבת ימשיכו להיות משפחה אחת.

זהו סיפור על בחירות קשות ובלתי אפשריות בחיים. מתיחת גבולות האפשר עד קצה גבול היכולת כדי להגיע למטרות על.

זהו סיפור על אהבה, אובדן, בחירות קשות ומסירות ליקר מכל.

סיפור על ההבנה העמוקה למה חשוב באמת בחיים. ההבדל בין חשיבה, דיבור ותגובה של אנשים גדולים לעומת אנשים קטנים, הודאה על טעויות, תשלום המחיר עליהם ואהבה עצמית על אף ולמרות הכל. אהבה היוצרת סליחה וכפרה, בעיקר עצמית.

זו עלילה אומנותית ויפהפייה, מאוזנת בכל כך הרבה מובנים של יופי כאב וטלטלה, נשארת במחשבה הרבה אחרי שהאורות באולם נדלקים.

"חיים של חוסר נוחות מביאים בעקבותיהם צמיחה"

משפט נכון כל כך מתוך הסרט שאימצתי.