יואב פנה למלון הקרוב, קבל מפתח לחדר 409 הפונה למרכז העיר. שמט את תיק העור מעל כתפו וזרק עצמו על המיטה. "איזה יום…" חלפה מחשבה בראשו. גופו היה מותש, מייחל למרגוע. לא כן עיניו העצומות המעירות את זיכרונותיו.

ירושלים קדחה במוחו. פרק חיים עמוס ואינטנסיבי שקפל בתוכו לימודים  והתמחות בנוירולוגיה ומחקר שהיו אז עיקר עיסוקו. גילו הצעיר וחינוכו הקיבוצי לא נתן לו לזנוח את חיי החברה פעילים שהתרכזו בקפה טעמון בו התקיימו מפגשים של אנשי אקדמיה, סופרים ואמנים אחרים עם פוליטיקאים מסיעות שונות שיצאו להתרענן "בקפה" שמעבר לכביש. השיחות התקיימו לא פעם בהרמת קול והידרדרו חיש לוויכוחים סוערים בדומה לאלו שהתקיימו בבניין פרומין שעמד מעבר לרחוב הסואן ממילא. לסטודנטים סקרנים ובעלי דעה כמו יואב היה זה מקום אידיאלי להכיר מקרוב את הלך הרוח הפוליטי והחברתי ממקור ראשון וכן, גם את אהבתו לנעמי. העבודה איתה בחדר הניתוח והמגורים המשותפים. הוא אף הזמין אותה למפגש הפרידה המשפחתי שהתקיים לכבודו בביתם של יעל וישי. הייתה זו הפעם הראשונה שנעמי פגשה את כל המשפחה למעט ביקורה היחיד אצל אליהו בבית ההורים. אז הכירה גם את אסנת.

יואב התיישב, פקח עיניו ניער את ראשו כדי להשיל את הסערה שאחזה בו ומצא עצמו תחת זרימה עוצמתית של מים קרים. אחרי חצי שעה ויותר עטף את גופו במגבת וצעד נוטף מים לכיוון החלון. פתח את הוילון העבה ועמד ערום מול הנוף הירושלמי הנשקף מעבר למרפסת. הוא בחושך וירושלים באור פנסי הרחוב. רחוב ניקנור היה ריק מאדם כשמידי פעם חלפה מכונית לכיוון סגירת היום. שדרת עצים בסמוך למלון כמו שיחקה מחבואים בין הרוח לאור פנסי הרחוב ביוצרם צללי ריקוד על רחבת הגן. חבורת צעירים קרעה את השקט בצחוק מלווה במוזיקת טראנס רועשת וכשנבלעו בין הבתים הישנים, חזר השקט ונח על האספלט כפלומת ערפל כחלחל. היה זה רק טבעי שיואב יכנס לבגדיו וירד לשוטט ברחוב ולספוג את השקט שכה חסר בתוכו. הוא צעד במתינות על המדרכה הישנה ששרידי מרצפות פסיפס צבעוניות בצבצו בין אבני חמר מצהיבות. צינה שלפני שחר העירה את בדל העייפות שעוד נותרה בו. הושיט ידו למונית מזדמנת שעצרה לצידו. "לאן פניך?" שאל הנהג במבטה ערבי כבד. "להר הצופים, למצפה" ענה יואב בלא שהבחין כי מגרונו נאמרו המילים. "ארבעים שקל בלי מונה" נשמע קולו של הערבי שהוסיף: "עשרים דקות ואתה שם". "סע", מלמל יואב

יואב העביר מבטו אל אצבעותיה הדקות הלופתות את כוס המים ומחשבותיו נדדו לחדר הניתוח, אל אותן אצבעות דקות וגמישות שהגישו בזריזות ובבטחה את הכלים הנחוצים. יואב ליטף במבטו את ידיה של נעמי ואספם אליו כבראשונה עת התמזגו גופותיהם כשמימשו את אהבתם הראשונה בחדר המנוחה של הרופא תורן. אצבעותיה הארוכות לפתו את עכוזו ופיו גמע את שדה. עוצמת הקרבה ביניהם התבטאה תחילה בזוגיות אילמת ששיקפה יותר מכל את סוד הקשר ביניהם. נעמי הכירה את מבטו הסורק את גופה ומזמינה להתכרבל בתוכו. ידו בידה מתחת לשמיכה והיד האחרת מועכת את שדה. אלה הידיים בהם בטח ואשר דאג שיהיו צמודות אליו, הרהר יואב ועיניו נעצמו לרגע. עיניו שבו והביטו בה, בידיה הצנומות המסתיימות באצבעותיה המוכרות ולהן ציפורניים מלוטשות משוחות בלק ורוד שקוף תואם לגון הליפסטיק שלא שונה מאז… ציפורנים כאלה לא עמדו בדרישות הסטריליזציה של חדר ניתוח, הרהר. שש שנים עברו מאז הפרידה ביניהם. פרידה שאת החמצתה ותחושת חמיצותה חש כעת בגרונו ובעוצמה.

"ימים קשים עוברים על הארץ", פתחה נעמי את השיחה אחרי שהגישו למלצר את ההזמנה

בחרת להגיע בשיא ההמולה. הפגנות של חרדים ספרדים על רקע תחושת הקיפוח בהשוואה לאחיהם אשכנזים. יש אומרים שמנהיגם, הרב עובדיה יוסף יקים מפלגה פוליטית משלו, כלומר מפלגה חרדית ספרדית. ירי טילים שלא פוסק על יישובי העוטף ומלחמה של ממש בגבול הצפון. נחוצה הייתה סיבה מיוחדת שבגינה הגעת". דבריה של נעמי חייבו את יואב להתעשת ולספר אודות סיבת הגעתו לישראל. התעניינותה בהחלמתו של תום ומצבה של אסנת האריכה את זמן "הקפה" ומתחה את סקרנותו של יואב אודות נעמי עצמה. על שעבר עליה בשנים מאז פרדתם "החמוצה". הם דילגו על המנה האחרונה ונעמי חזרה על טכס הפרידה כמו אז. איפרה את פניה בפודרה ומשכה שפתון ורדרד על שפתיה, השפריצה קלות את "הוולנטינו" מאחורי אזנייה, הרחיקה עצמה מהשולחן תוך גרירת הכסא אחורנית, נעמדה כאומרת "הפגישה הגיעה לסיומה!". יואב התרומם אף הוא, השאיר את התשלום על השולחן, ישר את בגדיו ובפנים חתומות ניגש והוביל את נעמי לדלת בלא שהצליח לצלול לחייה במהלך השנים האבודות. "האם סלחה לו? האם יפגשו שנית…? ו… האם היא לבד?" ליד המכונית הושיטה נעמי את ידה לפרידה. יואב לא עמד בפרץ רגשותיו משכה אליו וחבקה ארוכות. היא לפתה את מותניו שהתעבו מאז. בקש לנשקה אך לא העז. לפני שהתניעה את הפיאט 500 שלה, הביטה לעברו מחויכת, נופפה בידה ופלטה את המלה המיוחלת. "להתראות

דמדומים אחרונים של ערב נשברו על זגוגית חלון בית הקפה, זה שליד 'הבית'. הם התיישבו וחיכו למלצר. ניתן היה לחתוך בסכין את השקט הסמיך ביניהם. הפגישה בבית הקפה גלגלה את יואב למחשבות שבין אז לעכשיו, בין היותו צעיר מטורזן ונחשק, לנינוחות וליציבות אותן בקש לעצמו שש שנים אחרי, בהיותו רופא וחוקר מוח בעל דעה, המחוזר בקהילה המדעית בכנסים וסדרות של הרצאות באנגליה וגם מעבר לאוקיאנוס.

והיכן נעמי ?? אמנם היו לו שתי מערכות יחסים באנגליה אך הן נגדעו מחוסר זמן ועניין ובעיקר כי לא מצא בהן את האינטימיות והנועם של אז וחסרונם מנע ממנו מן הסתם, להצליח לבנות מערכת יחסים מכבדת ואיתנה. במהלך שבועיים עם סוזן הוא הבין, שהכשל אצלו. הקור הלונדוני כמו נדבק בו ופתיל תשוקתו כבה. כך ניסתה סוזן לתווך לו את קרירותו.

כאן, בבית הקפה בפינת רחוב קטמוני צר נבטה התשוקה ולבלבה מחדש והיא חיממה את בטנו פנימה ותפסה בגרונו נוכח השיח שקיימו. גם אם היה זה שיח קטוע ושותק, ערבלה השיחה את הזמנים והרגשות והיו לעיסה כדורית תפוחה ומושלמת המוכנה לאפיה. אולי כי לא נפגשו שנים? אולי כי חיפש געגוע שנשמט ואבד בסערת המחקר ויופייה של אנגליה? עם נעמי הנצו זיכרונות, נפגשו התשוקות והיו לאחת. יואב זיהה שפניו בוערים.

נעמי נשארה אהבת חייו והוויתור על נוכחותה פגם בתשוקתו למחקר ולרפואה כמו גם לגבי נשים אחרות. רק כעת הבין שעברו עליו שש וחצי שנות יובש וריקנות שכוסו על ידי רוטינה של עבודה והצלחה מדעית חסרת חדוות יצירה. קנקן המים שהוגש לשולחן הסיט את הסחת הדעת ויואב הציע להתחיל בשתייה. עיניו ליטפו את חמוקי גופה הדק והזקוף שעטוף היה בשמלה צמודה. הוא התעלם מהסומק שבער מלחייה, הרים את כוס המים, הגישה לנעמי וברך על המפגש. מבטה המושפל הסגיר את המבוכה שאחזה בה. נעמי התיישבה, חייכה קלות ובאיפוק האופייני לה לפתה את הכוס בשתי ידיה והגישה לשפתותיה. הטכס הבנאלי הזה כמו קיבץ את הזמן ביניהם.

מאז מות אמה,התגבשה החלטה אצל נעמי הקטנה. היא תהייה רופאה!

לאביה שמואל היו תכניות אחרות ועוד לפני שסיימה את אחת עשרה שנות הלימוד ביקש להשיאה לעמרם סולימני. נעמי נאחזה ברצונה ואחרי פסח שלחה מכתב ל"הדסה", בקשה ללימודי רפואה. כשבוששה קבלת התשובה שלחה מכתב נוסף אך גם הוא נשאר ללא מענה. נעמי חשדה שאביה מסתיר את הדואר המופנה אליה.

ללא היסוס ובהחלטה נחושה פנתה באחד הבקרים לתחנת האוטובוס בכיכר הדוידקה ובמקום לאולפנה, עלתה על אוטובוס קו שמונה עשרה לעין כרם.

נעמי נפעמה מבניין ביה"ח החדש עליו נאמר שהוא הגדול והחדיש במזרח התיכון. פנתה לפי השילוט לביה"ס לרפואה.

מזכירת ביה"ס הבהירה לה את תנאי הקבלה מה שלא השאיר ספק, נעמי אינה עומדת בתנאים. המזכירה זיהתה את אכזבתה הציעה שתברר את מעמדה בביה"ס לאחיות. "גם זו רפואה" אמרה המזכירה "רפואה עם נשמה".

עיניה השחורות של נעמי אורו והיא פנתה לביה"ס לאחיות מצוידת בתעודות שברשותה שהספיקו לבחינות הקבלה שיתקיימו אחרי ל"ג בעומר.

אם תעבור את בחינת הכניסה ותתקבל ללימודים תוכל להתקבל למעונות, עודדה אותה המזכירה בחיוך. לשמחתה לא היה גבול.

נעמי קיוותה שאביה יאות לדחות את החתונה לעמרם עד סיום לימודיה.

נעמי מימנה שלוש שנים בבית ספר לאחיות בעין כרם ומיד החלה לעבוד כאחות מוסמכת.

שמואל וחמשת בניו לא סלחו לנעמי על הבושה שהביאה עליהם ונתקו עמה כל קשר. מאז לא נפגשה נעמי עם אביה שמואל ועם חמשת אחיה, שעבורם הייתה כמתה.

עד אותו יום בו עמדה ליד מיטת חוליו של אביה במחלקה כירורגית ב' אותה ניהלה. השנים לא הטיבו עם שמואל והניתוח שהיה עליו לעבור לא הבטיח החלמה. נעמי ליטפה את ראשו כאשר אחות וסניטר הכינוהו לניתוח.

היא הביטה בעיניו והוא בעיניה.

"אבא" לחשה נעמי והצטרפה למסע אל חדר הניתוח אוחזת בידו ומלטפת את ביטנה ההרה. נעמי לא גרעה עין מעיניו הדומעות. האם הבין? האם שמח בשמחתה? שמואל לא שרד ואת הידיעה על מותו מסר המנתח לאחיה יהודה שחיכה בחדר ההמתנה עם רעייתו ארנה.

עמרם סולימני נישא לאחרת.

המצור על ירושלים הכביד על תושביה ובעיקר על הזקנים, הפעוטות והחולים.

נשים בהריון היו בסכנה לאבד את עוללן. כך קרה שרחל עמדי כרעה ללדת חודש וחצי לפני זמנה. הזוג עמדי גרו ברחוב רבנו גרשום מס' 24 בשכונת הבוכרים, זוג ציער ולהם חמישה בנים.

דוד יהודה בן השמונה והאחרון בצלאל חיים בן עשרה חודשים, סמוך עדיין לשדי אימו.

כל בוקר לפני זריחת החמה היה שמואל ממהר לצומת רחוב ישראל אהרון ועומד בתור לחלוקת מים. עולה ארבע קומות,

מניח את שני גלוני המים. בצהרים שם פעמיו לרחוב יחזקאל, שם ניתנה ההקצבה למזון. שמן, ביצים ולפעמים עוף פעם בשבוע ובמשורה.

בחורף אספה רחל מי גשם בקערת הכביסה. הזאטוטים יצאו לשדה בסוף רחוב שלמה מוסייוף ללקט עלי חוביזה וגבעולי חמציץ לקציצות.

יומיים לפני פורים ילדה רחל בת. תינוקת זעירה וכחושה, נטולת שיער וציפורנים.

"הכל יגיע בזמנו" אמרה כוכבה המיילדת ועטפה את העוללה המייבבת בשמיכת הפוך של בצלאל. רחל הצמידה את הגוף הזעיר לחיקה והגישה לפיה הבוכה פיטמה ריקה.

כוכבה הבינה שחייה של התינוקת תלויים בחלב שאמה יבשה ממנו. אספה את "כדור הפוך",הכניסה  תחת מעיל הגשם שזרקה עליה ורצה בגשם זלעפות לביתה של נעמי אותה יידעה בט"ו בשבט.

"הבאתי איתי את בתה של רחל, התינוקת זקוקה לחלב ומיד!"

ללא עוררין נענתה נעמי והייתה המניקה לתינוקת הזעירה.

חצי שנה שהתה העוללה בין שדיה של נעמי עד שרחל התחזקה וגופה חזר ליצור חלב גם לבתה. לתינוקת קראה "נעמי" על שם  המינקת המצילה.

מאז ועד יומה האחרון הייתה רחל חברתה הטובה של נעמי וילדיהן היו כאחים לילדי עמדי.

לימים נשא דוד יהודה לאישה את רנה בתה השלישית של נעמי ורק טבעי היה שעמרם סולימני בנה של נעמי ימתין לנעמי עמדי.

שבע שנים אחרי נפטרה רחל מסיבוך אפנדיציט, שמואל נותר לבדו לטפל בחמשת בניו ובנעמי הקטנה.

שכונת הבוכרים של אותם הימים הייתה כולה "ברחוב"

הבנים למדו בתלמוד תורה אצל יחיה זוהרי, הגברים נפגשו בבתי הכנסת. נשים עם סלי הקניות וכבסים על החבלים המשוכים בין גזוזטרות.

כך גדלו גם ילדיו של שמואל.

יואב אחז בכף יד ושל תום שחייך,הניע את שפתיו ולחש:

"הייתי צריך להיפצע כדי לאחד את המשפחה".

"יומיים וחצי אני בארץ וגל געגועים שוטף אותי", פתח יואב. "למשפחה, לקיבוץ,

לנופי הארץ, לאוויר המהביל של אוגוסט, אפילו לחברי מ"הדסה" וגם ואולי…."

קולו נשנק וברעד לא מובן נזרק והמילים עלו ממעמקי בטנו, "הכי אני מתגעגע לנעמי".

תום לחץ את יד דוד וכמו עודדה אותו ללכת אחר געגועיו. "אעשה זאת", אמר יואב

ונעץ מבט חד בתום וניתק את האחיזה ביניהם.

"אני זז וסומך עליך שתדע מה ואיך לומר לבנות…. רק שמור על ערנות ילד".

יואב גמע במהירות את המדרגות, התיישב על הספסל הראשון שנקלע בדרכו.

יושב ומנסה לאתר את נעמי ומקווה ששמה מתקופת הרווקות קיים גם אם נוסף לו שם

אחר….  יואב לא עצר את תשוקתו ולא היסס גם לא שהה לסיכוי שהיא נשואה ואולי

נמצאת בראש אחר.

הטלפון צלצל ולבו של יואב כמו יצא מגופו. כשצלצל בפעם השנייה ולא היה מענה,

  לקח מונית ושם פעמיו לקיבוץ שבלים.

שעת בין הערביים הביאה עמה רוח מערבית קרירה שכבתה מעט את החום.

המנהרה בה עבר ושבשה את הקו והשיחה נקטעה. יואב תהה על פשר הצלצול.

פרט לאחיותיו מי יודע על בואו? אולי נדב…. ואולי נעמי?

הוא בקש מהנהג לעצור במרכז קניות קרוב. "העצירה לא עוצרת את המונה",

פלט נהג המרצדס הישנה. יואב סימן בידו שהבין וגם מסכים.

המונית עצרה ויואב  פרץ החוצה תוך שהוא מזמין את יוסי לקפה.

"אני מעדיף גלידה", הרים יוסי את קולו הצרוד מעישון ופנה לגלידרייה הראשונה

שנקלעה בדרכו. יואב הזמין קפה שחור, שילם והתיישב ליד השלחן הראשון שנקלע

בדרכו. פתח את הנייד והחזר לצלצול שכבה. שני צלצולים וקול אישה נשמע מעבר

לקו. קול אותו לא שמע זמן רב.

נעמי התעניינה אם חיפש אותה.הקו נדם וחיכה למוצא פיו של יואב ששתק.

המילים נבלעו עמוק בגרונו, נמנענו לצאת. יואב חכך בגרונו ובקול רפה אך החלטי הציג את עצמו. כעת נאלם גם הקול שמעבר.

"נעמי, הכאב גדול ותחושתה החמצה עצומה. נעמי, אני מבקש להיפגש ולבקש

סליחה". שוב שתיקה…..הוא לא האמין שהמילים יצאו מגרונו. "הגעתי לשישה ימים,

הוסיף, עברו כבר יומיים. אנא". נעמי אספה את גרונה ולחשה. "ניפגש בקפה על יד

הבית."

"מגיע עכשיו, כלומר בעוד שעה וחצי, בערך. אצלצל כשאכנס לרחוב "שלנו".

הוסיף וניתק בחופזה להבטיח שאין חרטה מהעבר השני של הקו.

נעמי ניחנה באופי איתן וקשוח, נזכר יואב. אופי שהלם את מוצאה הכורדי.

שלומית מסרה את יואבי לאמה יוכבד שפונתה לחיפה עם שאר חברות הישובים המבוגרות, הילדים והנשים המניקות. היא עצמה, בחרה להשתלב במערך ההגנה על שיבלים.

ד"ר דולב הזמין את יואב לחדרו וקיבל סקירה רחבה על מצבו של תום תוך התעמקות בממצאי הסי טי. שטף הדם שהתפשט בראשו של תום נוקז, מצבה של עין שמאל עדין לא ברור. החבלה בלסת השמאלית זקוקה לניתוח נוסף והשיניים יטופלו במועד מאוחר יותר.

החיבור של תום לקולה של סבתו זירז את חזרתו להכרה, "גם אם מעורפלת", ציין ד"ר דולב. במהלך היום ינותק תום ממכשיר ההנשמה ואם הדבר יצלח, אפשר יהיה להעבירו למחלקה. כאשר יתייצב מצבו ועצמאי בפעולות גופניות יומיומיות, יועבר למחלקת שיקום. אז גם יתבהר מצב הראיה ויתחילו בטיפול שיניים. ליואב לא נותר אלא להודות על הטיפול בתום ועל תוכנית השיקום. "לקולה של הסבתא היה חלק בהאצת התאוששותו", זרק ד"ר דולב שנית כשנפרדו.

ליואב לא נותר אלא להרגיע את אסנת ולהמתין להתאוששותו של תום כשברקע נשמע קולה של שלומית. שלושת האחים האזינו לקלטת שהשאיר מיכאל וקולה של אימם חיבר אותם למה שכבר נשכח, שירים שהשמיעה גם להם בהיותם קטנים.

תום האזין לקול סבתו תוך מלמול חרישי: "…..ויהי היום ואנו נפרדנו פתאום, תכול המטפחת… ויתגשם החלום…". שלושת האחים התנערו ושעטו למיטתו של תום. אסנת ליטפה את פני בנה ונשקה על מצחו. "ילדי שלי אמא כאן, גם יעלי ויואב שהגיע במיוחד מלונדון". תום חייך חיוך אלכסוני ולחץ קלות את כף ידו של יואב שהתערסלה בשלו. "הילד מתאושש", קבע יואב, "חזר אלנו בן אובד", הוסיפה יעל בצחוק מתגלגל. "הרבה בזכות פיזיותרפיה מוחית שעשה לו מיכאל" אמר יואב לאסנת שהבינה מיד את כוונת דבריו. אסנת רצה לדלפק הקבלה לספר לצוות, יעל פתחה שרשרת טלפונים לידע את המשפחה, את החברים בקיבוץ ובעיקר את היחידה בה שרת מיכאל. הפקידה הבטיחה לידע את המג"ד שנמצא עם הגדוד "במבצעית".

מותו של יקי כיבה את ליבה של שלומית ואת הרצון לאהבה כי מה לה אהבה שנגמרת במיתה!

יומיים אחרי הלוויה הגיע אליהו לנחם את המשפחה וקיווה לראות את שלומית אותה אהב בסתר מאז שהגיע לקיבוץ במסגרת תנועת "דרור". מבטו הצטלב במבטה כמו לא הכירו לפני. אליהו ניגש להורים האבלים, חיבק את אסתר ואת בעלה, את שלומית חיבק ארוכות ונשאר לשבת לצידה. שלומית לא יכלה לדמעות שגלשו וגלשו על לחייה, לא יכלה להסתיר את יגונה.

את שהתחולל בבטנה עדיין לא ידעה

חודשיים אחרי מותו של יקי, באמצע קרבות הבלימה על העמק, התחתנו שלומית ואליהו ירדני חבר קיבוץ שיבלים. בטנה העגלגלה לא הותירה מקום לספק. הנערה בהריון מתקדם.

קרבות קשים התחוללו על הזכות לרשת את הארץ. קיבוץ שיבלים, כמו כל יישובי העמק, ספג התקפות וקרבות דמים בעיקבותן גם חללים ופצועים. הקיבוץ היה הרוס. חודשים וחצי אחרי שנישאו ביום חורפי סוער במיוחד, פשטו הבדואים תושבי ההר על קיבוצי העמק.

על קיבוץ שיבולים ניחתה מכה אכזרית במיוחד ומעט החברים והחברות שנותרו בו ירדו לחפירות. בהלה ופחד אחזו בשלומית והיא כרעה ללדת חודש ושבוע לפני זמנה. אליהו רץ מעמדה לעמדה בגשם שוטף לחפש את דרורה. דרורה הגיעה לשלומית דרך תעלות ההגנה, השכיבה אותה על עגלת הדיר שהביא אליהו יחד עם האתון  ושלושתן "טסו" לשדה הסורגום הבוצני. שם, בינות לגבעולי הדורה, על עגלת הדיר ילדה שלומית את יואב.

יומיים חיכו מתחת לעגלה עד שפסק הגשם ופלוגת הפלמ"ח שהגיעה מעפולה הדפה את הפורעים הבדואים. שאון הסערה פסק ונדם גם הקרב, לבינתיים. אז שבו הארבעה לקיבוץ. דרורה האחות, שלומית עם התינוק והאתון.

כל הארץ היתה לשדה קרב ושמועות על פצועים ונופלים לא פסקו להרעיד את צינורות הקשר. בעמקים נלחמו על כל נקודה, על כל פיסת אדמה כשנחלי צבאות סוריה ירדן ועירק פרצו לעמקים מהרי חברון ואיימו על ההתיישבות כולה.

שלומית מסרה את יואבי לאמה יוכבד שפונתה לחיפה עם שאר החברות המבוגרות, הילדים והנשים המניקות. היא עצמה, למורת רוחו של אליהו, בחרה להשתלב במערך ההגנה על שיבלים.. 

עצמאותה של המדינה גררה כאב וצער על אלה שחרפו נפשם ונפלו על מזבח התקומה, והדאגה לבאות.

ישראל דודה של שלומית נפל בקרב כמו גם חברים אחרים מהתנועה ומהמושב. היו שהותירו רעיות צעירות, יתומים ויתומות המומים ודואבים. שלומית איבדה את אהבתה הגדולה, את יקי שלה..

יקי – יעקב הירש היה בן יחיד להוריו שעלו מגרמניה בשנת 1936עת נבטו ניצני נאציזם ראשונים בגרמניה ועימם שנאה והתנכלות לקהילה היהודית בקלן. יקי למד באותה כתה עם עמנואל כורם ופעמים היה מבקר בביתו שהיה מרוחק שלושה בתים מביתו. בתחילה הסתירו שלומית ויקי את אהבתם כדי לא לפגוע חלילה בחברות בין אחיה לאהובה. כאשר התגייס יקי לפלמ"ח היה זה למורת רוחם של הוריו שמיהרו, עם סיום לימודיו בתיכון, לרשום אותו ללימודי הנדסה בטכניון ואף שילמו דמי קדימה. ללא הועיל. יקי דחה את לימודיו והתגייס לפלמ"ח ויחד עם חבריו הצטרף לקורס מ"כים במעיין חרוד. לאורך זמן לא ניתן היה להסתיר את הקשר בין שלומית ליקי הירש. לבושתו של עמנואל שהיה האחרון לגלות שאחותו וחברו הטוב הם זוג נערץ על החבר'ה במושב.

יקי נלחם על שחרור הגליל המערבי ושם גם נפל. בשלושים למותו ציינה יוכבד את יום הולדתה השבע עשרה של בתה האבלה שלומית. והיא ההמומה והדואבת הסתגרה בחדרה. "זה נגמר, הרהרה שלומית בכאב. כל היחד נגמר בחטף ולתמיד"! משפט שחזר בראשה של הנערה פעם אחר פעם ועוד…! מאז שדן מפקדו של אהובה עמד בפתח דלת הכניסה המרושתת של משפחת הירש.דן ניקה ארוכות את נעלי העבודה על השטיח הרקום בפתח ביתו של דר' הירש, הרכין מבטו וסינן מתחת לשפמו: "שלום, אני דן, המפקד של יקי, אפשר להיכנס?" אי אפשר היה להתעלם ממראהו השפוף, המלוכלך והפרוע של דן שהגיע משדה הקרב להודיע על מות בנם היחיד. זעקת שבר סדקה את קירות הבית, הרעידה את זגוגית החלון וקרעה את דלת הרשת ממקומה, דרכה התפרצה שלומית מלווה באחיה עמנואל. "יקי מת… בני יחידי יעקב שלי נהרג בקרב", יבבה אסתר וחיבקה את שלומית. שכנים התקבצו ובאו ועמדו המומים מהאסון שפקד את הזוג הירש.

תום שכב על גבו, עיניו עצומות וידיו פשוטות לצידי גופו הארוך המכוסה סדין לבן. יואב בחן את הנקזים בגופו של תום. הזונדה מחוברת לאפו, צינור החמצן המחובר לריאותיו, אינפוזיה בזרועו, נקז לניקוז נוזלים בבסיס האחורי של הגולגולת וצינורית לאיסוף שתן. התחבושת על ראשו לא הצליחה להסתיר את השקע שנפער בצידה השמאלי של הגולגולת. יואב הבין את שהבין אך לא שעה לבקשתה של אסנת לשתפה במחשבותיו. "לא ניתן וגם לא רציני להסיק מסקנות מהתרשמות ראשונית, אמר. אתפוס שיחה עם ד"ר דולב, אצליב מיידע מתוצאות הבדיקות. עם זאת אין ספק שפיזיותרפיה מוחית יכולה להועיל". "פיזיותרפיה מוחית?!" פיה ועיניה של אסנת נפערו לרווחה. יואב חייך. אחות נכנסה לחדר ופנתה לנמצאים: "ד"ר דולב נמצא בישיבת צוות ועם סיומה יתפנה אליכם אמרה והוסיפה בחיוך. "יש הטבה במצבו של תום עיניכם הרואות

דלת החדר של תום נפתחה בעוצמה. יעל ניצבה בפתח ועיניה החומות דמעו. "איך קרה שלא ידעו אותי, איך קרה שלא ספרו לי על בואך? איך שכחו אותי? אני אחרונה ונשארתי אחרונה. ויתרתם עלי ובמיוחד אתה!" הטיחה יעל לעבר יואב. "כן, במיוחד אתה זה שהיה בשבילי ורק שלי – נטש! תוך שהיא מתקרבת לאחיה ועיניה זועמות. "מה אמא היתה אומרת על זה!" יעל… יעל… פרש יואב את ידיו לקראתה בניסיון לקרבה אליו. יעל נחלצה מזרועות אחיה כשהיא ממררת בבכי. "איך נתת לזה לקרות?" מררה יעל בבכי. יואב לא ויתר. הוא קרב את אחותו לגופו, כופף את ראשו אל תלתלי הנחושת ולחש דרכם ": יעלי אהובה, באתי בחופזה נודע לי בצהרים על שקרה לתום ובערב כבר הייתי על מטוס לישראל. אני כל כך שמח לפגוש אותך ולחבק וללטף אותך. יעלי כמה שאני אוהב אותך". זה בדיוק מה שהיה חסר ליעל מאז שנסע. להרגיש את אחיה ולשמוע את קולו הרגוע אומר כמו פעם: "יעלי כמה שאני אוהב אותך". והיא כמו לא כעסה לפני דקה, צעקה משמחה כשפניה אדומות מבכי. "יואבי גם אני כל כך אוהבת אותך". יעל נמסה בתוכו והוא בתוכה. שש שנים שלא נפגשו ולא שמרו על קשר, פרידה אכזרית שכזו. בהססנות חבקה יעל את מותניו של אחיה והתמסרה למגע ידו.

הייחד שלהם נטמע עמוק בתוכם.

יואב לפת את פניה של אחותו הצעירה ומבטיהם נפגשו. הוא ממרום קומתו והיא פעורת העיניים. יעל היתה לעומתו זעירה וצנומה, בין תלתלי הנחושת בצבצה, כמו ממחבוא, שיבה ראשונה. כמו פעם פגש מבטו של יואב בעיניים המלוכסנות של אחותו מזווית ההורה. מגבוה, כמו ענן התר אחר רגב הצמא למים. יואב הבין שיעל צמאה לאהבה. הוא חזר והצמיד את יעל לגופו וחיוך אבהי התפשט על פניו. לרגע חש בתזוזה מעגלית עמומה ננעצת בגופו. יעל גחכה בהתנצלות ילדותית. יעל…. לחש. כן ענתה יעל וצחקה, זה הדור הבא. "יש חיים במשפחה" פלט יואב. "וגם חולים וגם פצועים וגם מתים, הגיבה יעל והשתחררה מאחיזתו". יואב הביט בה בעיניים כלות. "כן יואב", המשיכה תוך שהיא זז לאחור, "על הקיבוץ עברו טלטלות, עליות ומורדות ולאחרונה גברו המורדות".

"אני מדבר עליך ואת נואמת לי על הקיבוץ" אמר יואב באכזבה. "מה לעשות אנחנו זה כולנו." נאנחה יעל ואתה בחרת להיות רק אתה"!

יואב פסע לקבל את פניו של ד"ר דולב.