“אין לי זמן.”
זו אולי אחת האמירות הכי נפוצות שאנחנו שומעים ואומרים לעצמנו ולאחרים…
אין לי זמן להתחיל את הדבר שאני חולמת עליו.
אין לי זמן להשקיע בזוגיות.
אין לי זמן לעצמי.
אבל מה אם האמת שונה לגמרי?
מה אם “אין לי זמן” הוא לא בעיית זמן אלא התחמקות מכל מה שלא משקף באמת את מי שאני רוצה להיות?

אנחנו אוהבים לחשוב שתעדוף הוא עניין טכני: רשימות משימות, יומנים, אפליקציות לניהול זמן.
אבל בפועל, רוב האנשים נכשלים כי אין להם בהירות.
בהירות לגבי שאלה אחת פשוטה –
מי אני בוחרת להיות?

כשאין תשובה לשאלה הזו, משהו עמוק קורה:
אנחנו מתעסקים בדחוף במקום בחשוב.
אנחנו מגיבים במקום לבחור.
אנחנו ממלאים את היום בדברים “קטנים”, ונמנעים מהדברים שבאמת ישנו לנו את החיים.
ואז מגיעה התחושה המוכרת:
עבר עוד יום… ואין לי זמן.

אבל האמת היא כזו:
כשאנשים יודעים מי הם רוצים להיות,
התעדוף קורה מעצמו.
כי כשאדם בוחר בזהות שלו, הוא לא שואל:
“למה יש לי זמן?”
הוא שואל:
“מה אדם כזה עושה?”

אישה שבוחרת להיות יוצרת – תיצור, גם אם זה לעשר דקות.
אדם שבוחר להיות בן זוג נוכח – יפנה זמן, גם ביום עמוס.
מי שבוחר להיות אדם שמגשים – יפסיק לדחות את הצעד הראשון.
לא כי פתאום נהיה לו יותר זמן,
אלא כי הוא הפסיק להתבלבל.

דחיינות, אם כך, היא לא בעיה של משמעת.
היא תוצאה של פער.
פער בין מי שאנחנו היום, לבין מי שאנחנו רוצים להיות.

וכשאנחנו לא בוחרים – אנחנו נשארים באמצע.
ובאמצע, תמיד יש עומס.
תמיד יש בלבול.
ותמיד – אין זמן.

אז אולי השאלה האמיתית היא לא
“איך אני אספיק יותר?”
אלא:
“מי אני בוחרת להיות?
כי ברגע שהבחירה הזו נעשית,
הזמן מסתדר סביבה.
לא להפך.

ואולי,
המשפט “אין לי זמן” הוא לא תיאור של המציאות,
אלא סימן לכך שעדיין לא בחרנו ושאנחנו מסרבים לעשות דברים שהם לא באמת מי שאנחנו רוצים להיות.
הצטרפי לקורס "תהודת הזהות החדשה" ותתחילי לשדר לעולם את מי שבאת להגשים פה.

לפרטים והרשמה בווטסאפ 052-8167090.

לרבים מאיתנו יש רעיונות טובים, אך לא כולם מצליחים להוציא אותם אל הפועל.

עשייה היא הגשר שמחבר בין המחשבה והרצון לבין המציאות.
אך כיון שכל פעולה חושפת אותנו לכישלון, לביקורת, לחוסר ודאות ואף לפחדים הנסתרים של ההצלחה, הרבה מהרעיונות 'נופלים ונעצרים בפתחו של הגשר'.

רוב האנשים מעדיפים לדחות את העשייה שלהם, וזו בעצם קוברת את ההצלחה שלהם ואת החלומות שלהם.

החלטות כאלו שנעשות בתת המודע מושפעות מהפחדים העמוקים שלנו מהילדות, ולא מאפשרות לנו לעשות שינוי ולנוע קדימה.
ונדרש אומץ כדי להתמודד עם הפחד ולגבור עליו.

תקיעות, מונעת מאיתנו לקבל משוב מהמציאות – שמדייק את דרכנו, לפתח מיומנויות שלא ניתן לרכוש דרך מחשבה או תיאוריה, ולהכיר את היכולות שלנו; במה אנו טובים, ולאן אנו יכולים עוד להתרחב.

לעומת זאת, עשייה מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות.
היא מציבה אותנו מול אתגרים, דורשת מאיתנו גמישות, יצירתיות והתמדה.
ואף מגדילה את הביטחון העצמי ואת תחושת השליטה בחיים שלנו.
היא יוצרת שינויים במציאות, ויכולה אף להניע שרשרת של אירועים והזדמנויות חדשות.

עשייה מכבדת את הפוטנציאל שלנו בסופו של דבר, לא מה שחשבנו או תכננו מגדיר אותנו – אלא מה שעשינו בפועל.

אביב מעיר את העולם הפיזי מתרדמתו.
אנו יכולים לקבל, ובימים כתיקונם מקבלים באופן אוטומאטי את ההשראה לפרוח.
מעין הרגשה שהסובב אותנו קם בריקוד לכבודנו.

יש ביכולתנו להגיש יד קדימה, להיענות להצעה, ולקום לרקוד יחד עם הטבע,
יש ביכולתנו לבחור "זהות חדשה" ולהחליט על עתידנו.

המוח שלנו כ"כ פוחד משינוי, שהוא לא מאפשר לנו לרקוד את ריקוד חיינו במרחב הפתוח.
במקום לשאול על המוח שלנו, התרגלנו לשאול על שינוי. מה? מה זה? למה? מה פתאום?
עם השאלות האלו אנו צריכים לפתוח את היום. להבין שההרגלים שלנו עושים עבורנו החלטות לא נכונות שכבר נכנסו ל'סיסטם' שלנו, והמערכת עובדת על אוטומט.

רק כשאנשים באים אלינו עם השאלה מונחית המוח שלהם: בשביל מה את/ה עושה זאת?
מה זה נותן לך?
מה יצא לך מזה?
מי צריך את זה?

חבל לך על הזמן, זה מיותר, זה קשה מידי, וכו'…, השקעה גדולה מידי, מה את/ה חושב/ת שאת/ה עושה?

רק אז אנחנו יודעים שבאמת עשינו שינוי ושהוא היה כדאי, כי זה אומר שהשינוי ניכר.
בשביל להיענות לריקוד המוצע, אנחנו צריכים לחזק את עצמנו.
לדעת שאנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים ויכולים.

כל אחד צריך לקחת לעצמו דוגמא של אדם שהצליח למרות כל הנסיבות ועם זה, להעיר את הענק הרדום שבתוכו.
אם זה ילדה ללא רגל שמצליחה לרקוד על הקרח, ואם זה אדם שנולד עם יד קצרה ומעוותת ומצליח לנגן איתה.
והדוגמאות הם רבות.

אם הם יכולים, גם אתם יכולים.
מוזמנים לצמוח יחד עם "החלופה הרגשית" בקורס תהודת הזהות החדשה.

הגשמה היא הצורך הגבוה ביותר שבני האדם שואפים אליו – כאשר הצרכים  הבסיסיים שלהם מסופקים. על פי פירמידת הצרכים של מאסלו.

הגשמה נוגעת בשאלה הפשוטה אך המטלטלת: האם אני באמת חי את החיים שלי, ואת הייעוד שבשבילו הגעתי לעולם?

לעיתים אנחנו מבלבלים בין הגשמה לבין הצלחה.

הגשמה היא לא רק הצלחה חיצונית, הישגים או עמידה ביעדים. אלא חוויה פנימית, שבה התחושה היא של מיצוי היכולות, הערכים והרצון שלא הצליח להגיע לידי ביטוי, מה שנותן משמעות רבה לחיים.

אנשים רבים שנחשבים מצליחים מאוד – חשים ריקנות למרות הישגיהם הרבים,  ולעומת זאת, אנשים שמצליחים להגשים את עצמם, גם אם הם חיים חיים פשוטים –  מרגישים תחושת מלאות, ייעוד וסיפוק.

בעצם בכל אחד מאיתנו חי פוטנציאל שמחכה להגשמה.

מעין אוצר שמחכה להתגלות.

אחד השקרים הגדולים של ההתפתחות האישית היא האמירה שאדם צריך להתחבר לעצמו, כדי להגשים את עצמו.

במציאות, אין אפשרות כזו. או שאדם מחובר לכוחותיו ויכולותיו, ואם הוא לא, לא יוכל להגיע לכך אלא עם זהות חדשה.

הפסיכולוג קרל יונג אמר שהמוח שלנו מגיב לזהות.

וכל זמן שאנו כבולים לזהות שיצרנו בילדות, בעודנו מתאימים את עצמנו לציפיות של הסובבים אותנו, לא באמת נוכל להגשים את ייעודנו.

הפחד הוא אחד החסמים הגדולים ביותר להגשמה. פחד מכישלון, מדחייה, מהצלחה, ובעיקר משינוי.

אנשים פוחדים ללכת אל הלא ידוע כששם בעצם נמצא חלומם.

לעיתים אנשים מעדיפים ביטחון מדומה על פני תנועה אמיצה לעבר החלום.

כשבעצם ויתור  על החלום כמוהו כויתור על החיים. 

המוח מייצר לנו מצב מטעה כאילו הוא שומר עלינו מכאב ורוצה שננוח על זרי הדפנה של הנוחות שלנו. אך בינתיים הוא ממית את כל החלומות שלנו, וגורם לנו תסכול וכאב רב.  לכן מי שעושה צעדים לעבר הגשמת חלומו צריך לקחת בחשבון שיהיו בדרך אתגרים, ולהאמין שהוא יוכל להתגבר עליהם.

בסופו של דבר ההגשמה היא של הכוחות הרדומים שלנו. החלום הוא המטרה שתעיר אותם לחיים ותשייף אותם במהלך הדרך.

כך אנו מרגישים שלמים יותר ועוצמתיים יותר כי אכן אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים ויודעים.

אנחנו אוהבים להגדיר דברים כ"טוב" או "רע", "בריא" או "חולה", "מופנם" או "מוחצן", "הצלחה" או "כישלון". החשיבה הזו של או-או עוזרת לנו להגדיר דברים במהירות ולעשות סדר בכאוס.

החיים הם מעין רצף אחד ארוך שכל אחד נכנס ונוסע על הרצף הזה מנקודה מסוימת עד נקודה מסוימת.

כשאנו מתייחסים לחיינו זה נראה שהתחילו בנקודה מסוימת ומסתיימים בנקודה מסוימת.

אך החיים ממשיכים להתקיים… עבור אחרים…

החשיבה הזו גורמת לנו לחשוב על רצף כדבר שמתחיל ונמשך הלאה ככל שהזמן מתקדם.

בעצם, רצף הוא טווח בין שני קטבים. בתוך הרצף הזה קיימות אינסוף נקודות, שכל אחת מהן שונה במעט מזו שלפניה ומזו שאחריה. אין נקודת שבירה חדה שבה "יום" הופך ל"לילה" – יש דמדומים, ואין נקודה אחת שבה "חם" הופך ל"קר".

בדיוק כמו שבין שחור ללבן יש גונים רבים של אפור.

אנו נוטים לקטלג דברים כאילו כל הדברים נמצאים על הקצוות.

יפה? – היכן על הרצף?

חכם? – היכן על הרצף?

חזק? – היכן על הרצף?

כשאני שואלת מונחים שלי מהם התכונות הטובות שיש בהם הם עונים לי.. "אבל יש לי מזה רק מעט, זה נחשב?"  או "אבל אני צריכה להשתפר בזה". ואז אני אומרת להם תגידו לי תכונות גם אם יש לכם מזה קצת. כשאנו רואים את התכונות אצל אחרים אנחנו לא מודדים היכן על הרצף…

בעבודה עם  זוגות מרגישים את התזוזה על הרצף.

גם בעבודה על אחריות.

מפני שככל שאחד הצדדים נע לכיוון השני, באותם אחוזים השני ינוע בד"כ לקראתו.

למשל מונחית אחת היתה מתלוננת הרבה על בעלה שהוא לא מקשיב לה.

שהיא רוצה לדבר על רגשות וזה לא מענין אותו. כשהבנו שהוא רוצה לשמוע יותר על השמחה שלה, עשינו על כך עבודה. לאחר עבודה היא נעשתה יותר שכלית, עניינית. ואז… זה התחיל להופיע אצלו. פתאום הוא מרשה לעצמו לדבר על רגשותיו, מבקש יותר הקשבה… התהפכו היוצרות…

אנו צריכים ללמוד להיות גמישים. כך שנוכל לנוע על הרצפים השונים ולהיות בכל נקודה על הרצף ככל שנרצה או נצטרך. ולא ניתקע בצד אחד של הרצף. אנחנו הרבה יותר מזה!!

אמנם מה שמאפשר לנו לקום בבוקר ולהתנהל בעולם זו הריצפה היציבה אליה אנו קמים. כל רעש אדמה מבהיל אותנו ומזכיר לנו להודות על כך.

עם זאת היום העולם משתנה ונע בקצב מסחרר – מהמידע שאנחנו צורכים ועד הבחירות שאנו נדרשים לעשות – ויציבות היא העוגן הפנימי שמאפשר לנו תנועה ממקום בטוח.

מהי יציבות אמיתית?

היא לא להיתקע. להפך. היא היכולת לנוע מתוך שורשיות, לא מתוך פאניקה או תגובתיות.

יציבות נולדת כשאדם מכיר את עצמו, את הערכים שמנחים אותו, את הגבולות שלו ואת היכולת שלו לשאת רגעים לא נוחים מבלי לאבד את עצמו.

ילד שגדל בבית יציב, יוכל לפרוח ויגדל להיות מבוגר שיש לו עוגן פנימי, מה שיאפשר לו לקבל החלטות בביטחון ולקחת סיכונים ממקום בטוח.

עם זאת אפשר וחשוב לפתח אותה על יד חיזוק העצמי.

ככל שאדם בטוח בעצמו ויש לו אמון ואמונה, הוא יכול להרגיש יציבות גם בתוך כאוס וחוסר יציבות. הוא גם ישמור על קביעות ואיפוק מול תגובות לא הולמות של אנשים סביבו בידיעה שערכו לא משתנה, וגם מול שוק לא יציב הוא יוכל להרגיש שהוא מנהל את חייו ושום דבר חיצוני לא משפיע על מצב רוחו ולא יקבע את תגובותיו.

כך, במקום לחכות לעולם שיירגע הוא יוכל להיות זה שמביא הוא השקט.

הרבה פעמים כשבניתי עם אנשים חלופה לזיכרון שהעלו, הם אמרו לי, את מביאה תקווה.

פתאום נפתח פתח לראות מתוך המקום החשוך, שיש גם אחרת.

שאם עושים שינוי קטן, יכול לבוא שינוי גדול.

אפשר לומר שאנשים לא שמו לב שבעצם השינוי הקטן שהם עשו תוך כדי התהליך – בהרפיה, הוא זה שהביא את השינוי הגדול בהרגשה שלהם.

אנחנו בעצם לא מאמינים ששינוי קטן אצלנו, הוא זה שנותן את התקוה. הוא זה שמאפשר את ה"אחרת", הוא יכול לעשות כזה שינוי גדול שמוחק את כל הכאב שהיה, ומפיח תקווה שאם הצלחנו להעלים כרגע את הכאב, אחרי שנים שסחבנו אותו איתנו, יש תקווה שנוכל לחוות זאת במציאות.

וזה אכן כך. שינוי קטן בחיבורים במוח שלנו והמציאות משתנה…

אממה? יש לנו כל כך הרבה חיווטים שגויים במוח, שגם כשאנו ממשיכים ועושים עוד עבודה פנימית, ועוד… ועוד… אנו מתחילים להבין שהדרך ארוכה. וזה מתחיל לייאש אותנו.

ופה באה החלופה ל"זהות" ומגלה סוף סוף את האמת לאמיתה.

זה לא שאם נוריד עוד קליפה ועוד קליפה יתגלה יופיינו.

המוח לא באמת משחרר אותנו לעשות שינוי אחת ולתמיד.

הוא מחזיק אותנו שבויים אצלו.

אלא שכשאנו משתחררים מהזהות שמוחזקת אצלו, מתגלה שאנו הרבה יותר מזה.

שאנו אדירים ויכולים לכבוש עוד הרבה חלקים שלנו, שהוא לא אפשר לנו לראות שקיימים בכלל.

כן. זה אפשרי.

רוצים לגלות מה אתם לא יודעים עדין על עצמכם ולהגשים סוף סוף חלומות שחלמתם?

הצטרפו לקורס "תהודת הזהות החדשה"

אסתר אדלר מפתחת שיטת "החלופה" 0528167090

מכירים את התנועה האלגנטית של אלוף העולם בטניס? גם כשהכדור מגיע אליו ממקום בלתי צפוי ובמהירות עצומה, הוא מניף את המחבט בתנועה אלגנטית ומדויקת להפליא, תנועה שמעוררת השתאות.

התמודדות גם היא אמנות. היא הדרך בה אנו בוחרים כיצד נפגוש את המציאות.

כיון שהחיים מורכבים מעליות, ירידות, אתגרים והזדמנויות.

כשאנו מכירים ביכולותינו ובונים את עצמנו בימים "רגילים", אנו מכינים את עצמנו גם לימים שיפתיעו אותנו ולא יהיו כפי שציפינו.

אז, גם אתגר שקודם היה ניראה לנו כ "הר" יראה כעת בעיננו כגבעה קטנה שנוכל להתמודד איתה בקלות ולהגיב בצורה שתכבד אותנו ואת הסובבים לנו.

אם המציאות תופסת אותנו "לא מוכנים" תהיה לנו תחושת קושי גדולה יותר, או שלחליפין אנשים יעדיפו לברוח מהמציאות, להכחיש אותה או להדחיק את רגשות הכובד.

הרבה פעמים אנשים עושים זאת דרך מניפולציות שונות כמו להקל ראש בבעיה, לעדן אותה או להתעלם ממנה.

מה שקורה אז, הוא שהאירועים חוזרים על עצמם שוב ושוב ויוצרים תחושה שהחיים מכבידים או קשים.

התמודדות בדרך בה בחרנו, בונה בנו תחושות של אמונה בעצמנו, ביטחון עצמי ודימוי חיובי.

מצב זה יביא לפתחנו עוד ועוד התנסויות והזדמנויות חיוביות שלא היינו מבחינים בהם קודם.

הרווח הנוסף הוא שהחיים מפסיקים לנהל אותנו ואנו משוחררים לחיות את חיינו כפי שאנו בוחרים לחיותם.

החיים, הם לא אלו שנקבעו להיות קשים, אכזריים, מסובכים, אלא מה שיקבע איך נחווה אותם זו יכולת ההתמודדות שלנו.

רוצים להרגיש חזקים מול המציאות?

הצטרפו לקורס המקיף "תהודת זהות חדשה"

אסתר אדלר 052-8167090

אחרי שנים של חיפוש, של חקירה ולמידה, השנה מצאתי מנוחה לנפשי.

סוף סוף הבנתי את המקור לסבל, ואת הדרך לריפוי שלי ושל אחרים.

ודווקא עכשיו כשנרגעתי מהמרוץ, אני מרגישה שאני רוצה לבקש סליחה מעצמי.

על שלא הערכתי אותך מספיק, ולא סמכתי עליך ב100%.

על שפחדתי מה"מה יגידו" או "מה יהיה" ועצרתי אותך מלעוף רחוק.

על שהתעלמתי מהחלומות העמוקים שלך ודחיתי דברים שרצית לעשות.

על שהשתקתי אותך הרבה פעמים כשהיו לך כל כך הרבה דברים חשובים לומר.

על שהקשבתי יותר מידי לקולות שאמרו לי “זה לא הזמן”, “עוד לא עכשיו” “מי את בכלל”

ו"זה לא יצליח"… ובמקום לתת לך לזרוח במלוא הדרך, החבאתי אותך והתפשרתי על מי שיכולת להיות.

סליחה שנתתי לשקרים ולעיוותים לנהל אותך ולהעמיד אותך בכל מיני מצבים כואבים או לא נעימים.

על שויתרתי לעצמי כי לא ידעתי למה את באמת מסוגלת.

ועל שהיית צריכה לרוץ אחרי בחיפושים המתישים הללו, ולחכות כדי לקבל ממני מעט תשומת לב.

כעת כשאני יודעת שאת הרבה יותר ממה שחשבתי, ולוקחת אחריות על מי שנועדת להיות, את כבר לא צריכה לשרוד. את יכולה לחיות !!

רוב האנשים בורחים רוב הזמן מהחיים שלהם ואפילו לא מודעים לכך.

ואני לא מתכונת לאלו ששותים כדי לא להרגיש, מעשנים או אפילו רצים לקניות כדי להעביר

את הזמן.

אני מתכונת לאלו שמעבירים את הזמן בחזרה על זיכרונות כואבים, בתלונות ובניהול מערכות

יחסים גרועים או ממוקדים בעתיד כדי להסיח את דעתם ממה שלפניהם.

כל אלו הם דפוסים שמנוהלים ע"י המוח שלנו שרוצה להשאיר אותנו באותו מקום.

ומה רע בכך?

זה פשוט. המוח שלנו מתוכנת לחזור על 60,000 המחשבות שעוברות דרכו כל יום וזה

אומר, שאנו לא מחדשים שום דבר ביום החדש הזה. אנחנו בעצם לא מתקדמים. לא חיים.

כך אנו מתים כל יום מחיינו ורק מחכים שיקברו אותנו לאחר 80 -90 שנה.

האם כך תכננתם לחיות את חייכם?

האם גם לכם יש קול נוסף שאומר שאתם ראויים ליותר מזה?

זהו הקול של ה"הנני". זהו הקול האמיתי שלכם.

תתחילו להקשיב לו ולזקק אותו בין כל הרעשים כדי שתוכלו להתחיל לחיות את החיים

שנועדתם לחיות ולהיות מי שנועדתם להיות.

יש לנו רק את ההווה. ועלינו לנצל אותו כמו שאנחנו רוצים ולא כמו שהמוח ההישרדותי שלנו אומר לנו.

הגיע הזמן לחיות!

אסתר אדלר מפתחת שיטת EA.